בשנים האחרונות אני מזהה תופעה של אפליית גברים בנושאים הקשורים לטיפול בילד עם ADHD. בתקופת הקורונה הצלחתי לראות שהאפליה הזאת רק הולכת וגוברת. אתם בטח ממש רוצים לדעת על מה אני מדבר – אז נשאיר את המתח לפעמים הבאות… אני מדבר על כל מני פרסומים, הזויים אני חייב להגיד, שאני רואה בסגנון הבא:
"אהובות, רוצות להצליח עם הילד ADHD שלכן? הצטרפו אלי לקבוצת הדרכת הורים שבה נלמד בלה בלה בלה".
"יקירות, נמאס לכן לראות את הילד שלכן סובל? אני מזמינה אתכן, יקירות ואהובות, להגיע לקבוצת הדרכת הורים שאני פותחת במסגרתה בלה בלה בלה".
"אמא מקסימה, הצטרפי אלי בשביל ללמוד את 10 מפתחות הקסם לבלה בלה בלה".
והרשימה עוד ארוכה – ארוכה מאוד! תגידו… אם היו באים ואומרים "אבות – הגיע הזמן לשים סוף למעגל הכעס של הילד. הצטרפו אלי להדרכת הורים ותלמדו בלה בלה בלה" מה היה קורה? האם היו קמים "ארגוני הנשים" בקול זעקה ואומרים (ובצדק!!) "מה זה הדבר הזה?". או אם היו אומרים "גברים – מהיום אתם מחליטים איך החיים של ילדכם יראו" מה אז היה קורה?
אז ברשותכם וברשותכן אני מבקש לכתוב מספר דברים שכדאי שכולם וכולן יקראו (כולל אלו שמפרסמות את "יקירות", "אהובות", "מתוקות", "כפרה", "מאמי" ועוד כל מני כאלה):
- לילד הזה יש גם אבא! תפנימו! אני יודע (לא צריך ללמד אותי) שלא פעם קשה מאוד (בלשון המעטה) לגייס את האבא לתהליך. זה לא אומר שהדבר לא אפשרי! אני תמיד אוהב להתגאות שבמשך עשור כשניהלתי מרכז קהילתי לטיפול רב מערכתי בילדים ומתבגרים בסיכון עם הפרעת קשב, לקויות למידה, הפרעות התנהגות ועוברי חוק, עיקר שיתוף הפעולה היה דווקא מהאבא! אבל גם מהאמא! ולמה? או יותר נכון – איך? כי פשוט למדנו לגייס את שני ההורים… כי יש קטע כזה שיש לילד שני הורים – ועם זה חייבים להתמודד! וכן… אני יודע שלפעמים יש הורים גרושים והאבא לא "מעורב", אבל אני גם יודע ששמעתי עשרות פעמים את המשפט "האבא לא רוצה להיות מעורב, הוא לא פעיל בחייו של הילד" ואז… קטע (: פונים אליו בצורה מקצועית ומכבדת ו… קסם! האבא מעורב! בואו נצא מתוך נקודת מוצא שרוב מוחלט של ההורים רוצים את טובת הילדים שלהם.
- עוד דבר שחשוב להפנים – יש אין ספור מחקרים שנכתבו בנושא הורות לילדים ומתבגרים עם ADHD. המחקרים, הספרות המקצועית והניסיון של אנשי המקצוע שמתמחים בהפרעת קשב מלמד שברגע שאין שיתוף פעולה מצד שני ההורים – הסיכוי להצליח באמת עם הילד הוא נמוך מאוד (רציתי לכתוב ש"הסיכוי להצליח עם הילד הוא אפס", אבל בואו נשמור על "פוליטיקה"). אמא בלבד לא יכולה לסחוב על גבה את כל התיק הענק הזה ששמו ADHD – לא נפשית ולא ביצועית. ואני לא מדבר על האמא היקרה שיש לה ילד בגן חובה או בכיתה ב', אז זה "יותר קל"… בואו נדבר על ילדים בכיתה ד' ומעלה (למרות שהדוגמא טובה גם לילדים צעירים). לכן, יקירות ויקרים – שני ההורים חייבים להיות מעורבים בסיפור הזה! מה שכן, לא תמיד שני ההורים צריכים להיות מעורבים באותה מידה, וגם נזכור שכל הורה מגיע עם ערכים והיסטוריה משלו, אבל עדיין צריכים להיות מתואמים ולשבת ביחד בהדרכה שבה קובעים איך "לעצב" את הילד.
- שיטת "האבא לא רוצה להגיע. הוא אמר לי שאני אלך ואני אתן לו עדכונים" – פשוט לא עובדת. נקודה. ולמה? האמא עוברת תהליך משמעותי בהדרכה ומצליחה לגבש החלטות שלעיתים לא פשוטות (למשל סביב טיפול תרופתי). ומה עכשיו? צריכים לחזור לאבא לעדכן אותו שכן הוא אמר "מה שהאמא מחליטה אני מאחוריה, היא אחראית על גידול הילדים" ואז… "מה פתאום! אני לא מסמם את הילד" או כל מני משפטים סביב נושאים אחרים (יותר או פחות רגישים) והאמת שאני ממש מבין את האבא – אם הוא לא מעורב באופן אמיתי אז גם קשה לשתף אותו בהחלטות "גורליות" או אפילו ב"סתם" החלטות.
- "יותם, אל תהיה כזה… אני רק עושה קבוצת העצמה לאמהות". אוקי… סבבה… אז אל תקראי לזה הדרכת הורים! ואל תטעי את ההורים! קבוצת העצמה של התבודדות במדבר, פתיחת קלפים, "מעגל נשים", ואפילו ארוחת ערב זה ממש מעולה ויכול לתת המון אנרגיה לאמא, אבל הדרכת הורים זה לא. וכבר ראיתי אין ספור פעמים שהורים הלכו תוכניות מקסימום מסוג כזה וחיכו ל"כלים" שלא הגיעו… כי זו לא הדרכת הורים… לתת "מרחב בטוח ומאפשר" זה סופר חשוב, אך זה לא לתת כלים להתמודדות.
ועל כן הטיפים הקטנים שלי בעניין זה הם:
- אבא ואמא (או אמא ואמא / אבא ואבא) עובדים ביחד בשביל הילד! אין יותר לבד!
- לפגישות בבית הספר או לכל פגישה אחרת (כולל תור לרופא בתחום הפרעת הקשב, וועדות, היכרות עם מטפלים) הולכים שני ההורים ביחד!
- להדרכת הורים הולכים שני ההורים ביחד! זה לא הדרכת אמא, זה הדרכת הורים. כמובן שהולכים להדרכה ששני ההורים מתחברים. מנחי הורים מקצועיים וטובים, בעלי ידע אקדמי וניסיון מוכח בשטח, יודעים איך "לגייס" את שני ההורים, ובתנאי שההדרכה אכן מתאימה לצרכים של ההורים והילד.
- ומה קורה עם אמא ממש רוצה לטפל ואבא לא שם? לדעתי האמא צריכה להגיד לאבא "לילד שלנו (!) יש שני הורים (!) ואני לא מתכוונת לקבל החלטות סביבו לבד (!) אלא ביחד איתך (!). בוא נבחר הדרכה / צורת הדרכה שתתאים לשנינו ביחד (!)".
- אין יותר לעבוד מול הילד לבד – משבחים את הילד ביחד (!) מטפלים באירוע משמעת של הילד ביחיד (!), חושבים על טיפול תרופתי לילד ביחד (!), חושבים על אבחון לילד ביחד (!), הולכים לסיכום תוצאות האבחון ביחד (!) והכי חשוב – לומדים לעבוד ביחד (!) שזו כבר מיומנות בפני עצמה, וכפי שכתבתי קודם – אני חושב שמנחה הורים מקצועי ידע לגייס ולחבר.
לסיכום, החל מהיום לא נותים יד לאפליית האבא ולא הולכים להדרכות הורים של "יקירה", "אהובה" ועוד כאלה… הולכים להדרכות של "הורים יקרים…" כי ומבינים שלילד יש שני הורים! ואם האמא רוצה ללכת לקבוצת העצמה – בשמחה ובאושר, זה אפילו חשוב. אך הדרכה – ביחד שני ההורים (:
מקווה שאף אחת לא כועסת עלי… פשוט אני די בטוח שאם זה היה הפוך (נותנים את "הבמה" לאבא אז היו עושים קול צעקה, וכאמור… בצדק!!).
אגב… לי יש ניסיון של 13 שנים בהדרכת שני הורים וזה דווקא הולך פצצה! זכרו שלא פעם לילד עם ADHD יש אבא עם ADHD (או אמא עם ADHD) ואם עובדים איתם נכון זה פשוט הופך להיות נכס מטורף עבור הילד, ובכלל עבור המשפחה!
המשך חג פסח שמח,
יותם ויסקופ
מנחה בתחום ADHD, לקויות למידה וקשיי התנהגות
קרדיט תמונה: <a href='https://www.freepik.com/photos/people'>People photo created by drobotdean – www.freepik.com</a>
