לאחרונה אני קורא הרבה על "פרס חינוך למנהלת בית ספר" כזו או אחרת. יש תחרות, יש מועמדים, יש "וועדה". אותי זה פשוט מרתיח, ואני מתנגד לזה בכל תוקף. אני חושב שמערכת החינוך חייבת לעצור את הפרס הזה שגורם, לדעתי, לפילוג, לתחרות מיותרת ובעיקר לתחושות לא טובות כלפי אלו שלא "שווים" את הפרס.
למה אני כל כך מתנגד לפרס הזה? כל איש חינוך באשר הוא זכאי לפרס, להערכה, לשבח. גם ככה משכורות המורים לא ממש טובות, גם ככה יש אנשים בחברה שלא מעריכים את אנשי החינוך, גם ככה מצב החינוך לא משהו, אז עכשיו גם להגיד שזה זכאי לפרס וזה לא? כולם זכאים לפרס! במיוחד מנהלות בתי ספר שעובדות בתנאים שהם תת-תנאים. אנשי החינוך עובדים בתנאים מאוד לא פשוטים, לעיתים ללא כל ההכשרה המתאימה, לעיתים ללא הדרכה וליווי מתאים, ולמרות זאת מנסים לעשות את הטוב ביותר.
אבל רגע… יש תפנית בעלילה (: מצד אחד אני כותב שאני מתנגד לפרס, מצד שני אני אומר שכולם צריכים פרס אבל מצד שלישי – התפנית בעלילה (: יש כאלו שהייתי אולי נותן להם "פרס על תנאי"… כזה שאתה מקבל רק אם אתה עושה שינוי בגישה. בהקשר זה, קבלו שני סיפורים שלדעתי צריכים לקבל "פרס על תנאי":
סיפור ראשון: מנהלת בי"ס לחינוך מיוחד מקבלת פרס חינוך. בין שלל טענות הפרס מדברים על "התנהלות יוצאת מן הכלל מול ההורים". אכן, התנהלות יוצאת מן הכלל מול ההורים – לרעה. מנהלת שהייתי איתה בפגישה בנוכחות שני ההורים וכל מה שהיה שם זה פשוט להשפיל את ההורים, את מעמדם, תוך "לכלוכים" עליהם. מנהלת שחושבת שאנחנו חיים בתקופתו של יאנוש קורצ'ק, אז לא היו לילד הורים. מנהלת ששוכחת שהילד לא שייך לה, אלא להורים. מנהלת שצורחת על ההורים בטענות קשות. אני יודע – זה ביטוי למצוקה, ועדיין… אני מצפה מאיש חינוך, ובמיוחד ממנהלת שמקבלת "פרס חינוך" (האירוע היה אחרי שכבר קיבלה את הפרס) להיות מאופק, ובכל מקרה לכבד את ההורים שגם כך מרגישים מאוד לא טוב עם המצב, עם התנהגות הילד, ועוד לא דברנו על חוויית הורות של ילד שנמצא במסגרת של ילדים עם בעיות התנהגות (וכרגע לא נרחיב בעניין). הייתי בטוח שהאירוע הזה היה חד פעמי, משהו רגעי, אלא שאז התחלתי קצת לבדוק והבנתי שכך היא מדברת להורים, רק שההורים (בעיקר הורים "חלשים") פשוט לא עונים כי הם עסוקים בעומס החיים. לכן, המנהלת הזאת צריכה לקבל פרס כמו כולם, אך כזה שעל תנאי: תשפרי את היחס שלך להורים, ואז תקבלי פרס. אגב… כבר היה מי שאמר שאם ככה היא מדברת להורים, אז איך היא מדברת לילדים? אני לא יודע…
סיפור שני: מנהלת בי"ס רגיל שקיבלה פרס חינוך "עבודה רצינית, משמעותית ומכילה עם ההורים והקהילה". מה???? מדובר על מנהלת שהצהירה מול הורים "אני לא עובדת מולכם. אני אתן לכם עדכון כתוב פעם בשבוע, וזהו. אני לא מרשה לצוות שלי להיות בקשר איתכם, אין להם זמן". גם כאן, הייתי בטוח שמדובר באירוע חד פעמי, אלא שלא… מדובר על שגרה… או כפי שהורים אמרו לי "אני מפחדים מהמנהלת כי אם נפתח את הפה, זה יבוא על חשבון הילדים שלנו". קולטים? גם כאן, פרס על תנאי. לשפר יחס להורים, ולקבל פרס.
עכשיו, בואו נעצור רגע… אני יודע היטב מהי מערכת החינוך. אני חי אותה. אני יודע מעולה!!! מה זה אומר לעבוד עם הורים, אני יודע מה הורים יכולים לעשות למערכת, אני יודע עד כמה זה יכול להיות סיוט. תאמינו לי. ולמרות זאת, נזכור:
- הילד שייך להורים, לא למערכת החינוך…
- אנחנו לא חיים בתקופת יאנוש קורצ'ק. יש לילד הורים…
- אנחנו חייבים להבין – ללא הורים, זה לא עובד…
- ההורים לא שותפים שלנו, אנחנו שותפים שלהם…
- אנחנו בחרנו לעבוד במערכת החינוך, בואו נלמד לעבוד גם מול הורים…
- הורים הרבה פעמים מגיבים בצורה קשה לא כי הם רוצים לעשות לנו רע. הם פשוט נמצאים במצוקה בעצמם (כמו שבית הספר נמצא במצוקה) ולכן מגיבים כך. בואו נלמד לעבוד אחד עם השני, ואני חושב שאת הצעד הראשון צריך לעשות בית הספר – אנשי החינוך. זה אפשרי, עוד אכתוב פוסט על מאות מנהלי בתי ספר שעושים את זה בצורה מקצועית, מרגשת ו… בצורה שעובדת.
אני יודע שהפוסט הזה יכול לעצבן אנשים… אבל רגע… תחשבו על זה… למי שייך הילד? מהו מהות החינוך? ומה יקרה אם נשקיע את האנרגיה שלנו בעבודה עם ההורים, ולא נגד ההורים?
אגב… הפוסט הזה מזכיר לי את פרק הפודקאסט המיוחד שהקלטתי בנושא של מערכת החינוך והורים: https://yotamw.co.il/k26/
יום מקסים לכולנו,
יותם
