קולגה, פסיכולוגית קלינית בתחום ילדים ומתבגרים במצבי סיכון, פנתה אלי בשאלה:
הקולגה: "יותם, אנחנו עובדים כבר הרבה זמן ביחד. אני חייבת לאתגר אותך בשאלה. אתה מוכן?".
אני: "כמובן"
הקולגה: "מה לדעתך הדבר האחד שהכי חשוב לדעת בתחום הפרעת הקשב?"
אני: "וואי… שאלה ממש קשה… זה מורכב מכמה דברים, אין משהו אחד… שאלה ממש קשה…"
הקולגה: "יותם… תיקח אתגר… צא לדרך"
לקח לי קצת זמן של מחשבה, התבלטות ודיבור עם עצמי. בהתחלה חשבתי להתייעץ עם קולגות ואז החלטתי שאני חייב להישאר לבד באתגר, ואחרי זמן הגעתי למסקנה ולתובנה. חזרתי לקולגה היקרה:
אני: "אהלן, אני חושב שהצלחתי לעמוד באתגר".
הקולגה: "לך על זה".
ברשותכם כאן אני מוריד את הציטוטים על מנת להרחיב קצת. תסמכו עלי שמה שאני משתף אתכם, זו גם התובנה שנתתי לקולגה היקרה.
הדבר האחד שהכי חשוב לדעת, לדעתי כמובן, בתחום הפרעת הקשב הוא שילד עם הפרעת קשב חייב משפחה שתתמוך בו, שתקבל אותו, שתאהב אותו, שתחבק אותו, שלא תיבהל ממנו, שתראה את הטוב שבו, שברגע שהיא רואה שהוא בקושי – שתהיה שם לעזור לו, לא לשפוט אותו, לא להתגרות בו ובעיקר לא להיות עוד אחד מאלו שאומרים "אמרתי לך ש…" או "אם תרצה עזרה אני כאן…" או "הכל החלטה שלך".
הילד עם הפרעת הקשב רוצה שהמשפחה שלו תיקח את המשבר שלו ותהפוך אותו להזדמנות.
הילד עם הפרעת הקשב רוצה שהמשפחה שלו לא תשפוט אותו במילים, אלא תכוון אותו במעשיים.
הילד עם הפרעת הקשב רוצה שהמשפחה שלו לא תשחק אותה שהיא יודעת מהי הפרעת קשב, אלא תלך ללמוד באמת מהי הפרעת קשב, הלכה למעשה, כפי שהיא באה לידי ביטוי באופן מלא וישיר סביב צרכיו ומאפייניו של הילד.
הילד עם הפרעת הקשב רוצה שהמשפחה שלו תלך ותהנה איתו.
הילד עם הפרעת הקשב רוצה שהמשפחה שלו תעשה דברים שגם הוא רוצה (ולא שהוא צריך כל הזמן "להתיישר" לפי מה שהמשפחה רוצה).
הילד עם הפרעת הקשב רוצה שהמשפחה שלו תיקח את הקשיים ותראה איך מתקדמים, ולא איך מסתכלים על העבר ו"מוסיפים עוד מלח על הפצעים".
הילד עם הפרעת הקשב רוצה שהמשפחה שלו לא תנסה לנרמל אותו, אלא תנסה לקבל אותו.
הילד עם הפרעת הקשב רוצה שהמשפחה שלו לא תעניש אותו על הקשיים שנובעים, לרוב, מהפרעת הקשב.
הילד עם הפרעת הקשב רוצה שהמשפחה שלו תסביר לסביבה (כולל לבית הספר, למדריכי החוגים ולמשפחה המורחבת) מהי הפרעת הקשב של הילד.
הילד עם הפרעת הקשב רוצה שיכוונו אותו, ולא שיעשו בשבילו.
הילד עם הפרעת הקשב רוצה שיסבירו לו, ולא שיעשו בשבילו.
הילד עם הפרעת הקשב רוצה שיענו לו על השאלות, ולא שיעשו בשבילו.
ובקיצור, הרשימה עוד ארוכה, אבל הילד עם הפרעת הקשב רוצה משפחה שתדע לנהל ביחד איתו את הפרעת הקשב שלו. אם המשפחה שלי מאמינה שאני מסוגל – אז אני מסוגל. אם המשפחה שלי לא מאמינה שאני מסוגל – אז אני לא מסוגל. ולדעתי, זה לא מספיק שהורה אחד יחשוב שאני מסוגל, צריך ששני ההורים ושכל המשפחה תחשוב ותאמין (אבל באמת) שהילד מסוגל, אחרת…
אז לסיכום, אני חושב שהצלחתי לעמוד באתגר… משפחה! משפחה זה הדבר שהכי חשוב לילד עם הפרעת הקשב!
