(קרדיט תמונה נושא מקורית: ynet)
למה אני, איש החינוך המיוחד, מתנגד למיזם "המורה של המדינה" ולמיזמים נוספים כמו "אוסקרים" ברשויות המקומיות?
בפתח דבריי אני חייב להגיד שאני מעריך מאוד את ארגוני המורים, אגפי החינוך ברשויות המקומיות ובכלל את כל מי שעוסק בתחום החינוך. אני יודע שכולם עושים את הטוב ביותר למען דור העתיד של כולנו, אלא שיש דבר אחד שכרגע מפריע לי: לאחרונה אני רואה עוד ועוד פרסומים על תחרויות "אוסקר" של מורים מצטיינים. יש הרבה מאוד רעש סביב הנושא הזה, ממש תהליך בחירות לצד יח"צ ופרסום ממומן היטב.
באתר "הסתדרות המורים" מספרים על תחרות "המורה של המדינה": "פרויקט ההוקרה למורים המצטיינים של ישראל, ביוזמת הסתדרות המורים, מפעל הפיס ועיתון "ידיעות אחרונות", ובהשתתפות פילת והסוכנות היהודית. הפרויקט, זוכה לתהודה ציבורית רחבה מאוד, ומעלה על נס את נושא החינוך במדינת ישראל ובעיקר את אנשי החינוך העוסקים במלאכת הקודש של עיצוב פני הדור הבא ואזרחי המחר. בראש ובראשונה נועד הפרויקט להפנות זרקור למוקדים של הצטיינות, ולהעניק למורים המצטיינים הכרה ציבורית לצד ביטויי הוקרה. במסגרת הפרויקט, נקרא הציבור להמליץ על המורה שלדעתם זכאי לזכות בתואר 'המורה של המדינה'. לאחר תהליך מיון והערכה קפדניים של אנשי מקצוע, בוחרת ועדה ציבורית – בהשתתפות אישי חינוך, אקדמיה וספרות – חמישה מורים. לאלה יינתן התואר על תרומה ייחודית לקידום הישגים לימודיים; חינוך לערכים חברתיים, לערכי תרבות, רב-תרבותיות ודמוקרטיה; התייחסות לשונות בין התלמידים ומתן מענה אישי לכל תלמיד על-פי צרכיו. כמו כן, ייבחן מתן דוגמה אישית של המורה ותרומה ייחודית לעיצוב האישיות של תלמידיו. ששת המורים הנבחרים (מתוך 15 שיעלו לגמר ) זוכים באות הוקרה ופרס ייחודי: השתלמות של כשבועיים ימים במערכת החינוך היהודית של הסוכנות היהודית בארה"ב – באדיבות הסוכנות היהודית. המורים יהיו אורחי הקהילות היהודיות ויעמדו מקרוב על המפעל החינוכי היהודי. כל 15 המועמדים שעלו לגמר מקבלים תעודת הוקרה ומחשבים ניידים".
קראתי את דברי ההסתדרות שוב ושוב, וכך גם את הפרסומים שעולים ללא הפסקה בפייסבוק, ברשימות התפוצה, בקבוצות הווטסאפ ובשיח הציבורי בשדה החינוכי, ואותי זה פשוט מרתיח. למה? הינה הסיבות בקצרה:
בפתח דבריי אני רוצה להדגיש שוב: אני בעצמי איש החינוך המיוחד. אני עובד עם אוכלוסייה שתאמינו לי שהחברה הייתה מעדיפה לשכוח אותם. כן, כאלו שהמערכת מתקשה להתמודד איתם (בעיקר בגלל שלא נותנים להם מספיק תקציב, ולא כי אנשי החינוך לא רוצים לעזור להם), וכאלה שעד שסוף סוף הם מקבלים מה שהם צריכים, "מוציאים להם את המיץ" עם כל מני וועדות של "מיצוי אפשרויות" (או במילים שלי – מיצוי כשלונות… למה לחכות כל כך הרבה זמן בשביל להבין שיש בעיה? נדבר על זה בפוסט אחר). קוראים להם נערים במצבי סיכון גבוהה (גבוהה מאוד), קוראים להם מבוגרים עוברי חוק (או במילים אחרות – עבריינים), קוראים להם "אלו שצריכים להיות מאחורי סורג ובריח". את חיי בשנים האחרונות אני מקדיש להכשרת צוותים למניעה (!) של מצבים כאלו, זאת אחרי שנים רבים שעבדתי עם ילדים ונערים במצבי סיכון הקיצוניים ביותר שאתם יכולים לתאר. אני אישית לא מחפש פרס של "המורה של המדינה", כי את הפרס שלי אני מקבל שאני רואה את הנערים והצעירים האלה מתקדמים לאפיקים של הצלחה ופריחה. אני לא מתמודד עם שום פרס, לא רוצה פרס, ואני מברך מכל ליבי את כל המתמודדים, וליבי עם אלו שלא זכו "להתמודד".
אז מה הסיבות? או מה אני בעצם רוצה להגיד או לשאול?
- למיטב הבנתי, התחרות מתבצעת דרך "בחירת הקהל" או במילים אחרות – בחירת ההורים. מה קורה עם אנשי חינוך ש"קורעים את התחת שלהם" (סליחה על הביטוי, אבל זה היה מתבקש) עם הילדים שלהם הורים שלא תמיד נגישים לטכנולוגיה הזאת, או שלא פנויים נפשית לזה? זה אומר שאותם מורים לא "המורים של המדינה?" אני חושב שהמורים האלה צריכים לקבל לא את פרס "המורים של המדינה", אלא את פרס "התותחים של המדינה!!" – אלו שדואגים לעשות את הכל בשביל שדור העתיד שלנו יהיה בעל השפעה חיובית!
- מה אמורים להבין אותם המורים שקמים כל בוקר מוקדם, שלא פעם נדרשים לספוג דברים לא פשוטים מצד הורים (ואני לא נכנס כרגע אם זה מוצדק או לא), שנדרשים להתחיל למלא מיליון טפסים של מיליון תחומים במערכת החינוך ומחוצה לה, שנדרשים להתמודד עם כיתות מורכבות מאוד (בלשון המעטה) ולעיתים בכלל לא מקבלים סיוע אמיתי ומקצועי, שנדרשים לסגור את החודש עם משכורות "פח" (שוב, סליחה על המילה שלדעתי מדייקת את מה שאני מנסה להגיד) ועדיין ממשיכים לעבוד (כי "הכי כיף להיות מורה – לא עובדים בקיץ ובחגים"… כן… שאותם אנשים יעמדו יותר אחד מול כיתה ונראה איך ידברו), שנדרשים להוציא סכומי כסף מטורפים בשביל להתמקצע בתחומם ולעיתים גם לקנות דברים בסיסיים (כמו כוס לקפה, או נס קפה שבאמת אפשר לשתות), ועוד לא דברנו על האחריות הכבדה בליווי טיולים שנתיים. אגב… הרשימה עוד ארוכה. מה קורה איתם? הם לא זכאים להיות "המורים של המדינה"? או לקבל "אוסקר"? מה אותם המורים אמורים להבין בעצם זה שהם לא רשומים או שלא חשבו לרשום אותם?
- ומה קורה עם מורים שנקרעים ולא פעם ההורים לא רואים את זה כי הם פשוט לא במצב של לראות (אגב, מאוד נפוץ בעולם הפרעת הקשב, לקויות למידה והפרעות התנהגות) ולא מפסיקים להתלונן על המורים (כי הם כנראה בטוחים שהמורים הולכים לבית וחושבים איך "לדפוק" את הילד שלהם) ואז… לא ממליצים עליהם ל"מורה שלה המדינה"?
- איך המורים צריכים להרגיש שחברת צוות שלהם הולך לקבל "אוסקר" והם לא? מה היא עשתה יותר טוב שהם לא עשו? בואו נודה באמת – אני מכיר המון (!!!!!!) מורים שרוצים לעשות המון (!!!!!) והמערכת לא מאפשרת להם כי יש נהלים ועוד כל מני שטויות שמונעים. אני אישית מכיר מורה לחינוך מיוחד שרוצה מאוד לבנות תוכנית אחרת לכיתה שלה (כזו שאם תשמעו אותה תבינו כמה היא הגיונית) אבל… "אין שעות", "אין אישור" ורשימת ה"אין" עוד ארוכה. אז מה? היא לא זכאית לקבל "המורה של המדינה" ורק בגלל שמישהו למעלה לא הבין כמה ההצעה שלה יכולה להיות מהפכנית?
- מה קורה עם פרסים לכל היועצות שנקרעות יום ולילה בשביל לטפל בכל מה שקורה עם הילדים, לעיתים קרובות ללא שום תמיכה של הבית, ולעיתים ללא תמיכה של ההנהלה? שצריכות לגשר ולפשר בין הורים והמערכת, שצריכות למלא מיליון טפסים (שלעיתים אף אחד לא קורא), שצריכות ללכת להשתלמויות בשעות אחה"צ על חשבונן! לשלם על חניה על חשבונן! וכמובן לשלם בייביסיטר על חשבונן! מה קורה איתן?
- מה קורה עם כל הסייעות שלעיתים נדרשות להתמודד עם הילדים הכי קשים שמערכת ובתמורה "זוכות" לאיזו הכשרה או הדרכה שאני מאמין שאותן הסייעות יסכימו איתי שמדובר על הכשרה או הדרכה שלעיתים לא מקדמת לאף מקום (יש לי כמה מאות דוגמאות לזה). מה קורה עם איזה "אוסקר" גם עבורן? הרי לוקחים את הילדים הכי קשים (שלעיתים גם לא מטופלים) ונותנים להם את אנשי הצוות (סייעות) עם הלב הגדול אבל עם כמעט אפס הכשרה וניסיון, והן צריכות להתמודד (גם על זה נדבר בהמשך).
הרשימה עוד ארוכה, אבל נעצור כאן. אני מתנגד לכל הפרסים האלה. זה יוצר תחרות מיותרת, ותחושות לא נעימות. כלפי חוץ נגיד לאותה חברת צוות "וואי, יקירה, אהובה, כל הכבוד לך", אבל מבפנים זה ממש לא יהיה נעים. אני מציע להרחיב באופן משמעותי את "יום המורה", ולהשקיע את כל הכסף של הפרסים והאוסקרים עבור מימון יום זה. במקום שההורים יוציאו את כל הכספים (וכל הכבוד להורים!), שהמערכת תוציא את זה ותפרגן לכל אנשי החינוך באשר הם! בלי תחרות! בלי מקורבים! בלי יתרון להורים שהם יותר טכנולוגיים או לבתי ספר שיכולים לעשות "שיווק ממומן" בפייסבוק.
אני מכאן רוצה להצדיע לכל אנשי החינוך (מנהלים, מורים, סייעות, מטפלים, יועצות, אנשי מנהלה) על כל מה שאתם עושים למען דור העתיד של כולנו! מבחינתי כל אחד ואחת מקבלים היום את ה"אוסקר" ואת "המורה של המדינה". תזכרו בבקשה שבסופו של יום הפרס הגדול שלנו הוא לראות את דור העתיד שלנו פורח, מחייך והופך להיות לאנשים משמעותיים (בתקווה שלא יחבלו לנו באפשרויות לעשות זאת).
ומאחר ואני עצמי איש חינוך, אז אני בכל זאת ולמרות הכל רוצה לאחל המון בהצלחה לכל אנשי החינוך שמתמודדים עם הפרסים. תמשיכו לעשות טוב, תמשיכו להשקיע, תמשיכו בשליחות. ואתן לכם הצעה: את הפרס תחלקו בין כל אנשי החינוך שאיתכם בבית הספר. זה יהיה מעשה חינוכי ראוי ומשמעותי מאוד. אני באמת מאמין בזה.
אני מקווה שלא עצבנתי אף אחד בפוסט שלי… כבר כמה שנים שאני רוצה להגיד את הדברים, והגיע הזמן (אני פשוט רואה שזה רק מתרחב העניין הזה). לי אף אחד לא נתן פרס על 10 שנים של עבודה 24/7 עם הנערים הכי קשים (תאמינו לי!!), ללא שינה, ללא חיים, ללא משפחתיות, עם דילוגים בין בתי המשפט ותחנות המשטרה, עם מעל 100,000 ₪ של הכשרות והתפתחות מקצועית שהוצאתי מכיסי. הפרס שלי לראות חלק מהנערים בתפקידים מאוד משמעותיים היום. זה פרס אמיתי!
