כפי שבוודאי אתם יודעים, הפרעת קשב היא הפרעה בתפקודים הניהוליים של הילד. מה הכוונה? שלילד עם הפרעת קשב יכולות להיות בעיות בארגון, תכנון, זיכרון עבודה, עיכוב תגובה, בדיקה עצמית ועוד… בבית הספר אפשר לקרוא לזה "תלמידאות" שבמילים אחרות זה התפקוד של התלמיד. כמובן שאפשר לייצר שינוי גדול מאוד בתפקוד של הילד שכן הפרעת קשב היא הפרעה ביצועית (ולא הפרעה רגשית!) ואם מאמנים נכון את המוח, אפשר לעשות שינוי גדול.
אוקיי… אז איפה הבעיה?
אז נתחיל מהסוף להתחלה: לדעתי חייבים להוציא את השימוש בפורמט הנוכחי של "תוכנת משוב" במערכת החינוך! אני באמת מאמין גדול שכל ילד רוצה לדעת שהוא המתנה הגדולה ביותר להורים שלו, ולתחושתי המערכת הזאת, בפורמט הנוכחי שלה, הורס מאוד את הקשר של הילד עם ההורים, ולדעתי גם לא מקדם כלום ושום דבר.
שמעו סיפור שמאפיין בערך 90 אחוזים מההורים שאני עובד איתם (לילדים עם הפרעת קשב כמובן): זה הולך ככה…
שעה 8:03 – אור (שם בדוי, כמובן) דיבר בשיעור
שעה 8:06 – אור קם בשיעור
שעה 8:11 – אור לא הצביע בשיעור
שעה 8:23 – אור הוציא אוכל בשיעור
שעה 8:30 – הפרעה לאור בשיעור
שעה 8:33 – אור פיהק בשיעור
שעה 8:35 – אור לא הוציא ספר בשיעור
שעה 8:37 – אור אמר שמשעמם לו בשיעור
שעה 8:40 – אור ….
שעה 8:42 – אור…
שעה 8:45 – אור….
שעה 8:50 – אור…
וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. ככה זה כל שעה, כל יום, כל היום. מדי פעם יש איזו הערה טובה של "מילה טובה" אבל חוץ מזה? כלום… עכשיו בואו… זה לא שאני חי בסרט שההורים לא צריכים לדעת, אבל:
- מישהו כאן לא מבין שככה נראת הפרעת קשב ואפשר לפתור את רוב הדברים בזה שגם צוות ההוראה ידע איך לעשות הוראה מוטת קשב או לפחות יעזרו גם לתלמידים כאלו? כל מורה שמע על "למידה דיפרצנצאלית" או כל המילים היפות האלו. חברה – אלו קשיים בתפקודים ניהוליים שבעבודה פשוטה כל 3 שניות די מתמודדים עם זה יפה.
- זה ממש אבל ממש לא עוזר ששולחים את העדכונים האלו במשו"ב. תפנימו – ילדים עם ADHD לא לומדים דרך עונשים. הם "חסינים" לזה… הם לומדים דרך התערבות אופרטיבית.
- הדבר הזה מרחיק את ההורה מהילד שצריך כל היום להתקשר לילד "למה פיהקת בשיעור?" ולמה "אכלת בשיעור". אני יכול להבין אם זה פעם ב…. אבל כל הזמן? אני מבין! שהילד עושה את זה בכיתה וזה לא בסדר, אבל… בואו נתמודד עם זה גם אנחנו המורים בתוך הכיתות?! ולא נפעיל את ההורים שבסוף כבר עלולים לא להתייחס לזה?
- זוכרים את "כל ילד רוצה לדעת שהוא המתנה הגדולה ביותר להורים שלו?" אז… זה ממש פוגע בזה.
- אולי נשנה את המשו"ב למדידה על דרכי פעולה שהילד צריך לעשות (למשל – איך אני שומר על ארגון ואיך אני שומר על עיכוב תגובה) ואז "נמדוד" אותו לפי זה?
- ואם כבר המלצות… מה עם יותר "תיבות סימון" לדברים טובים ולא רק "מילה טובה" או דברים דומים?
- ואולי גם לשלוח דו"ח שובבות של הילד להורה בסוף היום ולא בסוף היום?
- ו… אולי להפעיל את הכלי הלא טוב הזה (לדעתי) ככלי לבניית תוכנית התערבות? לפחות שיצא ממנו משהו?
אני באמת לא מצליח להבין את הרציונאל החינוכי – רגשי – נפשי – משמעותי של הכלי הזה אבל בדרך שהוא עובד היום אני מרגיש שהוא רק מרחיק את ההורים, גורם להרבה מריבות בין ההורה לילד, ובעיקר לדעתי לא מקדם את הילד ה- ADHD בכלום. אי אפשר לעייף את ההורים עם הצפצופים האלו לאורך היום בעיקר כי אין להורה מה לעשות עם זה, ובעיקר כי הגיע הזמן לחזק משמעותית את סמכות המורה בכיתה.
אני לא אומר שצריך לתת מקום ולגיטימציה לילד ה- ADHD (או בכלל ילד) שעושים דברים לא לעניין, אבל בואו…. הדרך הזאת לא טובה לדעתי. בואו נחזור לזה שאפשר להשתמש במשברים האלו של הילד כהזדמנות לשינוי, נבין טוב יותר מהי הפרעת קשב, נלמד כלים ומיומנויות לעבודה אפקטיבית איתם, נלמד ניהול והחזקה של כיתה ולפעמים גם נלמד להבליג ו"לא לראות".
ילד ADHD רעב = ילד שלא מתפקד (אז שווה לתת לו לאכול).
ילד ADHD שמתפרץ לדברי המורה = ילד שרוצה להשתתף (אין לו מושג איך).
ילד ADHD שלא מוציא ציוד = ילד עם בעיות התארגנות (אפשר לעזור לו להוציא).
והרשימה עוד ארוכה….
ולגבי אור, האמא והציפצופים? עכשיו הגיע הצפצוף של "הילד לא הקשיב שאמרו לו לשבת" (ילד ADHD לא ישב 45 דקות על הטוסיק, ואגב… שהם עומדים הם הרבה יותר מרוכזים).
סתם נקודה למחשבה ו…. בבקשה בלי רגשי…. אני מלא הערכה למורים שעובדים מאוד קשה אבל אני גם יודע, כמי שנמצא בשדה החינוכי, שחסרים הרבה מאוד כלים של סמכות מורה והוראה מותאמת. ועוד לא דברתי על הקורסים של המורים עם השמות ה"מפוצצים" שבסוף אומרים למורים "הידע נמצא אצלכם, צריכים להוציא אותו מכם" בעוד שאם הידע היה אצל המורים, אני בטוח שהם היו משתמשים בו (כי מורים הם אנשים מסורים, ערכיים, חכמים ומוכשרים).
