לא מזמן פנתה אלי אמא מקסימה לילד מדהים בכיתה א'. האמא הופנתה אלי להתייעצות על ידי חברה טובה שלה שמכירה את פעילותי בתחום הפרעת הקשב.
האמא התקשרה מבוהלת: "יותם, תקשיב. אני נשבעת לך שאני לא יודעת מה בית הספר רוצה מהילד שלי. הם גם רוצים להביא את הפסיכולוגית של בית הספר שתצפה בו. הם אומרים לנו ללכת לפסיכיאטר בשביל להביא אישור שיש לו חרדה בשביל שתהיה לו סייעת. אבל יותם, אין לו חרדה. אני באמת לא מבינה מה הם רוצים".
אני חושב לעצמי "עוד הורה שאולי מפספס כאן משהו. למה שבית הספר יגיד סתם דברים? לפעמים הדברים יכולים לצאת קצת מהקשרם, אבל בסיס כמעט תמיד יש".
אני מקשיב לאמא ובסוף אומר לה שימלאו טופס פנייה להתייעצות במסגרת מפגשי הייעוץ שאני מעביר לא תשלום ומכל הלב להורים לילדים עם הפרעת קשב וקשיי התנהגות, ונראה משם איך ומה עושים. ההורים מתגייסים ישר, ממלאים, הטופס אצלי תוך שעה. אני עובר על הטופס והאמת… נראה מוזר… לא רואה שם בעיה (הטופס מבוסס על הרבה שאלות מקצועיות, כולל שאלון DSM להפרעת קשב).
אנחנו קובעים פגישה. מגיעים שני ההורים (מאחר ואני לא עובד עם הילדים, אז ההורים מגיעים), נראים מבוהלים, לא כל כך מבינים מה רוצים מהם. אני מקשיב להורים במשך שעתיים, יודע לשאלות שאלות מכוונות, אומר לעצמי שאני לא כל כך מבין מה רוצים מהם. אני מציע להורים להצטרף אלינו ל"מסע הורים – ילדים" שיוצא עוד שבועיים. מדובר על מסע של שלושה ימים ששם אפשר לראות את הכל. ההורים מסכימים ונרשמים למסע. במסע אני רואה ילד מתוק אמיתי, מווסת, מקשיב לאמא שלו במאת האחוזים, חבר טוב, לב קסום, מקשיב לגבולות וסמכות. אני באמת מחפש את הבעיות הקשות שההורים תיארו שבית הספר מדווח. אני אומר לעצמי "טוב, בטח כאן הוא בסדר כי אמא שלו כאן" אך גם מזכיר לעצמי שמדובר על שלושה ימים עמוסי גירויים, ואם יש משהו (לפחות מעולם הפרעת הקשב והפרעות ההתנהגות), בסוף זה יעלה. גם הורים אחרים שאלו אותי "תגיד, מה המתוק הזה עושה כאן? איך הוא קשור?".
לאחר המסע אנחנו מחליטים להעביר לילד, להורים ולבית הספר מספר שאלונים מתוקפים שיכולים לתת תמונה לגבי קשיי קשב וקשיים נוספים. השאלונים של הילד, ההורים ובית הספר יוצאים מושלמים. אין קשיים. אני ממש מחפש קשיים, לא מוצא. הכל חלק ונקי כשלג.
אני מציע להורים שנקבע פגישה עם בית הספר ונשמע אותם. אני מסביר להורים שמהניסיון שלי, בית הספר לא אומר סתם דברים. אולי לא מדייק בתיאור הדברים, אך הכוונה טובה וצריך לשמוע אותם שכן אם באמת יש קושי, כדאי לתפוס לטפל בגיל צעיר. ההורים מאשרים, כך גם בית הספר.
שבוע עובר ואני מגיע לבית הספר, ביחד עם ההורים כמובן. אני יושב מול שתי נשות חינוך מקסימות, ערכיות, נשמות טובות. רואים את הברק בעיניים, רואים שהן רואות טובת הילד, רואים שהן הגיעו לעשות טוב בעולם. איך שאנחנו יושבים הן אומרות "אנחנו רוצות להגיד שמאז שהילד מטופל, אנחנו רואות שינוי של 180 מעלות. ממש ילד אחר". וואלה…. הילד לא מטופל ולא עשינו איתו כלום… אומר לעצמי "מה קורה כאן?".
אני שואל אותן "תוכלו לספר לי מה ראיתן עד לפני כשבועיים?". הן מספרות על ילד תזיזתי (אבל מרוכז), ילד שמאוד אוהב חברים, רוצה להשתתף בשיעור, רוצה להיות חלק. מאוד אוהב את פעילויות הטבע. הן ממשיכות עוד ועוד ועוד ואני לעצמי "אז איפה הבעיה?". בסוף אמרתי בקול "אני מקשיב ושומע את כל העבודה המדהימה שלכן. כל הכבוד. אני אשמח אם תוכלו לדייק לי את הבעיה שאתן רואות". אחרי מאמץ גדול הן אומרות שברגע שהוא מתוסכל (וצריך שיעבור זמן עד שהוא מתוסכל) הוא בוכה. מזכיר לי מאוד ילד כיתה א' שעכשיו עבר מגן חובה ולומד את העולם. אני מסביר להם על המעבר, על הבשלות, ומשקף את כל ההצלחות שהן עצמן מספרות. הן כמובן אומרות "באמת תהליך יפה, לא ראינו זאת ככה". אני מסביר שתמיד אפשר לשלב טיפול ותמיכה כזו או אחרת. זה לא מזיק, אך בוודאי שלא לתת אבחנה שהיא לא קיימת על מנת לקבל סיוע. הן מסכימות איתי.
הפגישה מסתיימת, אני יוצא החוצה עם ההורים ומסביר להם שכרגע אני לא רואה שום טעם להדרכת הורים או טיפול בילד. להיפך, יש כאן ילד שעובד נהדר וחבל לקטלג סתם. מסביר שאם הם רואים בעיה נוספת, אני כאן.
אנחנו נפרדים לשלום לא לפני שאני אומר לעצמי "איזה הורים מקסימים, וכמה כיף להיפגש עם הורים כאלו". וכמובן… "איזה ילד מקסים. רק שימשיך לגדול ולפרוח כך מבלי שאף אחד יהרוס את זה".
נקודה למחשבה – ללמוד לשאול שאלות לפני שמדביקים תוויות ואבחנות… או לפני שנבהלים….