גם אני צפיתי אתמול בטקס המשואות. כל שנה אנחנו פוגשים את האנשים שעשו דברים משמעותיים בחברה הישראלית. אבל רגע… מה עם אותם אנשים מדהימים שעשו לעיתים הרבה יותר ממדליקי המשואות, ומסיבות כאלו ואחרות לא נבחרו? איך אפשר לתת גם להם במה? נקודה למחשבה…
אותי תפסה במיוחד אופק שנבחרה להדליק משואה בעקבות ההתמודדות עם החרם הקשה, ההזוי והעצוב שעברה, ובעקבות כל עשייתה בתחום זה. חשבתי לעצמי:
1. מה אומרים לעצמם אותם הילדים שעשו את החרם ורואים עכשיו את אופק? ומה חושבים בכלל הילדים שעושים חרם שהם רואים את אופק?
2. מה אומרים לעצמם אותם ההורים של הילדים שעשו את החרם על אופק? ומה חושבים בכלל הורים לילדים שעושים חרם?
3. האם הורים מבינים שילד שעושה חרם על ילד אחר הוא ילד שלעיתים קרובות מקבל לכך גיבוי, בין אם בעקיפין ובין אם במישרין, מההורים ומהבית? עד כמה הורים נותנים לזה יד? עד כמה הם מונעים ולא רק במילים יפות?
4. והכי חשוב מבחינתי: עד כמה מערכת החינוך מבינה שהדלקת המשואה ע"י אופק היא אמירה גם למערכת – איפה אנחנו, מערכת החינוך, בשביל למנוע מצב כל כך קשה של חרם? מצב שיכול להוביל להתאבדויות! למצוקות נפשיות! למצבים קשים! עד כמה אנשי חינוך יודעים לזהות? לטפל? למנוע?
תובנה שיש לי: חרם יכול להיות גם כתוצאה מחוסר כישורים חברתיים בריאים מצד התוקף ומצד הקורבן. רגע… מי בעצם מלמד את הילדים שלנו כישורים חברתיים? האם הילד צריך להיות עם הפרעת קשב או אוטיזם בשביל לקבל קבוצה לכישורים חברתיים? האם ההורים צריכים להיות מליונרים בשביל למממן לילד תוכנית לקידום כישורים חברתיים? האם כל התוכניות לפיתוח כישורים חברתיים אכן יודעות לעשות את זה? האם אפשר להוריד שיעור היסטוריה או חשבון ובמקום זה ללמד כישורים חברתיים שלדעתי הרבה יותר חשובים?
אני מציע שהחל מהיום נשלב באקדמיה, במרכזי הפסגה, במתי"אות, במרכזי הטיפול, בחינוך הבלתי פורמאלי ובכל מקום אפשרי תוכניות הכשרה משמעותיות לפיתוח כישורים חברתיים של ילדים, ולא רק ילדים אם לקויות או ילדים להורים עם הרבה כסף. כולם…
חברים, לימודים אפשר להשלים כל החיים. חברים לא! והדלקת המשואה ע"י אופק אתמול היא תמרור אזהרה לנו כחברה!
ועוד לא דברתי על מה שאני חושב על ההכלה, השיוויון, ההזדמנויות בחברה שלנו… נדבר על זה בהזדמנות.
חג עצמאות שמח לכולנו
