היום ערב יום הכיפורים, וראשית אני מבקש לאחל לכולנו גמר חתימה טובה. יום הכיפורים הוא זמן מעולה לחשבון נפש.
רגע לפני שנדון (בקצרה, הפעם) בשאלה "האם לסלוח לילדים עם הפרעת קשב?", אני מבקש להציע לכולנו לעשות חשבון נפש סביב השאלות הבאות:
- האם בשנה החולפת (או בכלל) עשינו "שיימינג" / הפצנו "לשון הרע" / פגענו באדם אחר / ידנו הייתה קלה מדי על המקלדת / הכפשנו אדם בשביל להעצים את פרנסתנו? אם כן, זה הזמן לעשות חשבון נפש, ללמוד מטעויות, לתקן ולהפיק מסקנות.
- האם בשנה החולפת (או בכלל) לא נפעמנו מהילד שלנו / לא סיפרנו לו כמה שאנחנו אוהבים אותו / לא היינו שם בשביל לעצב את עתידו? אם אתם מרגישים כך, זה הזמן לעשות חשבון נפש, ללמוד מטעיות, לתקן ולהפיק מסקנות.
אני חושב שגדולתנו של האדם היא פחות לצום ביום הכיפורים ובכך "לסגור עניין" עם הטעויות שלנו. אני חושב שגדולתנו של האדם היא ללמוד באמת מהטעויות שלו (אגב, אני באמת חושב שמטעויות לומדים, אם אכן רוצים ללמוד מהן), לדעת להפיק מסקנות ולדעת ללמוד לפעם הבאה. אגב, אני גם חושב שגדולתנו של האדם היא לדעת לסלוח לצד השני, לדעת לכוון אותו אם טעה, ולדעת להיות שם בשביל אותו אדם ש"לא בא לנו טוב בעין".
ועכשיו נחזור לשאלה – האם לסלוח לילדים עם הפרעת קשב?
אם אין לכם כוח להמשיך לקרוא עוד הרבה אז בקיצור: כן!
ועכשיו אם אתם רוצים להרחיב קצת ולהיכנס למה שאני חושב במוחי על העניין, אז תזכרו שהפרעת קשב היא הפרעה נוירולוגית (מוחית), ביצועית (ולא רגשית, אם כי יש לה תוצרים רגשיים), לרוב הילד נולד עם זה, ולרוב הוא מקבל את זה מאחד מהוריו (או משני הוריו). הילד לא עושה בכוונה, הוא לא רוצה להרגיז אתכם (ולא אף אחד אחר) ותאמינו לי שהוא היה מת להיות נורמאלי, בלי שום בעיות, ולהיות כמו הילד של במבה שכולם אוהבים ומרעיפים עליו שבחים. תאמינו לי!
אני מבקש גם שתאמינו לי שאותו הילד היה מת שההורים שלו יסבירו לו איך לעשות, ולא מה לעשות. הם יודעים מה לעשות! תאמינו לי! הם פשוט לא יודעים איך לעשות! אבל רגע… איך מסבירים להם איך לעשות? פשוט מאוד! לכו עם ההיגיון! לכו עם ההבנה שאתם ההורים, וחובתך לחנך אותו, ועכשיו במקום לצעוק, לנזוף, להתאכזב – תסבירו לו את הביצוע. אבל רגע… לא לחשוב שאחרי פעם אחת הוא יבין, יפנים ויבצע!! חייבים רוטינות קבועות, חייבים להזכיר שוב ושוב ובעיקר בעיקר בעיקר ביעקר חייבים לעשות את זה עם המון סבלנות, חיוך והבנה שיש לנו את הזכות לעצב את הילד הזה!
אבל מה אני הייתי אומר לילד עם הפרעת קשב שאומר לי סליחה?
דווקא כאן הכיוון שלי הוא קצת אחר. במשך עשור עבדתי עם 1,571 ילדים ונערים עם הפרעת קשב והתנהגויות סיכון, זאת במסגרת המרכז שניהלתי באהבה ובגאווה גדולה! תאמינו לי – ילדים ונערים מאוד לא פשוטים, אבל תאמינו לי ילדים עם נשמה ולב כמו שרק להם יש.
כמות הפעם שהילדים והנערים אמרו "סליחה" על דברים שעשו (באשמתם או שלא באשמתם) היא עצומה. עוד בגן הילדים אנחנו מחנכים אותם שברגע שנתנו לילד מכות או עשו משהו שלא עושים – אומרים לו "לפחות תגיד סליחה". זוכרים רוטינות קבועות? אז הינה… הוא אומר סליחה עוד פעם, ועוד פעם ועוד פעם אז שזה הופך להיות שגרה, או יותר נכון הופך (לדעתי) להיות מילה ללא שום כיסוי מעשי.
ולכן, הגישה שלי עם ילדים ונערים עם הפרעת קשב, לקויות למידה, הפרעות התנהגות והתנהגויות סיכון היא – אל תגיד סליחה! תראה את הסליחה דרך ביצוע התנהגות / פעולה בצורה טובה יותר, זאת אחרי שעשית תחקיר על המעשה, למדת ממנו והבנת באמת (אבל באמת!!) מה היה, מה החלק שלך ומה צריך לשנות. אז, ורק אז, הסליחה (לדעתי) תהיה בעלת משמעות.
רגע… בואו נחדד עוד נקודה בבקשה… את תהליך החשיבה אתם עושים עם הילד. למה? כי לא פעם, כחלק מהתפקודים הניהוליים הלקויים שלו, הוא יתקשה לראות את הסיפור בשלמותו, ועוד לא דברנו על קשיי הפרשנות שלו. הוא גם יתקשה להפעיל ניטור, לא פעם חשיבתו תהיה אימפולסיבית, וזיכרון העבודה לא ממש ישרת אותו. ועל כן, הוא צריך לאותו איש טיפול בכיר (שזה אתם – ההורים!!!!!) שיציל אותו מעצמו, יראה לו את הדרך, יעזור לו לכבות את השריפות שהדליק וכמו שלא פעם אומרים – יהיה שם בשבילו.
ביום שנבין שילד עם הפרעת קשב לא עושה בכוונה, אלא הוא עושה את ההתנהגות שהוא יודע לעשות, חיינו איתם יהיו יותר קלים, וההתקדמות שלהם תהיה הרבה יותר משמעותית. תאמינו לי! מתוך ניסיון אני אומר לכם.
עד כאן להיום. מזכיר לכם שאני כאן לרשותכם בכל שאלה, בקשה ועניין! אל תהססו לפנות ואל תשכחו שכל מפגשי הייעוץ שלי ניתנים באהבה גדולה ובמקצועיות ללא תשלום, זאת כחלק מההנצחה שלי את אבי ז"ל. לפרטים נוספים כנסו: https://yotamw.co.il/free-consulting/
מזמין אתכם לקרוא תכנים מקצועיים נוספים שכתבתי: https://yotamw.co.il/adha-magazine/
גמר חתימה טובה
יותם
