במשך עשור ניהלתי את המרכז החינוכי – טיפולי – קהילתי להתערבות רב מערכתית בילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב, לקויות למידה, הפרעות התנהגות והתנהגות עוברת חוק. 1,571 ילדים ונערים עברו בזמן הניהול שלי, 1,571 סיפורים לא פשוטים, אבל הייתה לי הזכות להיות שם, ביחד עם הצוות המקצועי, עבורם. המרכז תיכלל בתוכו את כלל המענים שהילד ומשפחתו זקוקים בשביל להתקדם לאפיקים של הצלחה ופריחה. בין היתר, הילדים השתתפו בפעילויות קבוצתיות לפיתוח התפקודים הניהוליים באמצעות השטח, ההורים קיבלו הכשרות הורים מקצועיות לניהול ההתערבות המקצועית עם הילדים, לכל ילד הייתה תוכנית התערבות אישית שמיקדה את תהליך ההתערבות אתו ואפשרה מתן טיפולים פרטניים בהתאם לצורך (הוראה מתקנת, טיפול פסיכולוגי, חונכות, ועוד…), צוות בית הספר קיבל תמיכה מקצועית, והרשימה עוד ארוכה.
אחת התוכניות המשמעותיות ביותר שהיו במרכז הן המסעות הטיפוליים בשטח! בכל חופשת לימודים יצאו הילדים והנערים למסע שמטרותיו:
- לחשוף אותם לציונות והמורשת של הארץ.
- לאפשר להם לתרגל את התפקודים הניהוליים שהם רוכשים במהלך השבוע במרכז.
- להוות מסגרת חברתית משמעותית.
- לאפשר להורים "מנוחה" מההתמודדות השוטפת עם הילד.
אני זוכר את אחד המסעות שהיו באזור "מצוק העתקים" שבמדבר יהודה. זה היה מסע משותף עם המשטרה, וכלל טיול ג'יפים אתגרי מאוד באזור. עצרנו במצפה המדהים שמעל "עין פשחה" ואחד הנערים ניגש אלי ואמר: "יותם, אתה יודע? לא ידעתי שיש מקום כזה בארץ. בחיים לא ראיתי את ים המלח. יש עוד מקומות כאלה?". מדובר על נער בן 17 שהצליח לגרום לי צמרמורת קיצונית בגוף. ברור לי למה הוא אמר את זה. הוא אמר את זה בגלל שהמערכות חוששות לקחת אותו לטיולים, חשש שנובע ממראה חיצוני "מפחיד" וכישורים פנימיים לקויים, או במילים אחרות – בגלל שהנער לא מווסת, אף אחד לא מווסת אותו, ולמעשה גוזרים את דינו שלא להכיר את מדינתו היפה. עניתי לנער שזהו "ים המלח" והנער אמר "זה המקום הכי יפה שראיתי אי פעם". פתאום מנער אלים, כזה שהיה במעצרים ומנהל כתבי אישום, ה"ילד הקטן" שב"נער הגדול" יצא, התיישב על הסלע, והתסכל במשך זמן רב אל האופק. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו יושב, רגוע, חושב, שלו, שראיתי אותו כמו שהוא באמת היה רוצה להיות. זה היה מדהים. כשיצאנו משם הנער התעקש לשבת ליד נהג הג'יפ שמכיר היטב את השטח, ולא הפסיק לשאול אותו שאלות. שאלות חכמות, שאלות של רצון לדעת, שאלות שמראות שהשטח עושה את שלו ומאפשר לנער להוציא את ה"ילד הקטן" שבתוך ה"ילד הגדול והמפחיד".
האמת שיש לי עוד הרבה מאוד סיפורים מרגשים סביב נושא ההתערבות בשטח. אני מניח שבספר שאוציא עוד נפרט על החוויות, אך אני באמת רוצה לצאת במסר חשוב – השטח עושה את שלו, השטח מגיב, השטח מאפשר. אם נדע לעשות בו שימוש נכון, אני בטוח שנצליח לאפשר לנערים רבים לרכוש כלים להתמודדות עם חייהם המאוד לא פשוטים (בלשון המעטה).
אין בארץ עוד מרכז כמו המרכז שאני ניהלתי. יש הרבה מאוד מרכזים עסקיים לטיפול בהפרעת קשב, אך מרכז קהילתי שעושה עבודה רב מערכתית ומתכלל את כל הטיפול בילד וסביבתו – אין. וברגע שאין, אז גם אתה סוג של "לבד" ואין לך מרכזים אחרים שאתה יכול ללכת ללמוד מהם, לראות מה עושים שם, ולהתייעץ ולהתבלט. אבל ארגונים שעושים מסעות בשטח יש, ולכן יש עם מי לדבר וממי ללמוד.
יש שני ארגונים שמבחינתי היו מודל לחיקוי לכל נושא המסעות, ובכלל לעבודה עם ילדים ובני נוער במצבי סיכון. הראשון הוא "עמותת נירים" עליהם כבר כתבתי לא מעט, והשני הוא "עמותת דרך לוטן" עליו אני רוצה לספר לכם עכשיו.
על "דרך לוטן" שמעתי כבר ביומי הראשון במרכז. יש שם משהו שהצליח למשוך אותי, לסקרן אותי, לעורר בי מחשבה. האמת שנסתי לעשות איתם חיבור אך זה לא כל כך עבד, ומאז לא הפסקתי לקרוא עליהם, להבין מה עושים שם, והאמת גם סוג של "להעתיק" מהם. ולמה? לא כי אני רוצה "לגנוב" להם, אלא כי מבחינתי הם היו מודל לחיקוי עבורי בכל נושא ההתערבות באמצעות השטח. לאורך השנים, כשנהלתי את המרכז, פנו אלי כל מני מנהלי מסגרות שסיפרו לי שהם מנסים "להעתיק" תכנים שלי ולכן רוצים להיפגש. זה היה כבוד גדול עבורי ואני יודע שיש לא מעט מסגרות שלקחו לא מעט מהמרכז. ככל שנצליח לעזור ליותר ילדים ונערים כך יהיה לכולנו הרבה יותר טוב. כך ראיתי את הדברים.
אחרי עשור שניהלתי את המרכז המשכתי הלאה, וכיום אני עוסק בעיקר בנושא של הדרכת הורים לילדים ומתבגרים במצבי סיכון עם הפרעת קשב, לקויות למידה והפרעות התנהגות. בנוסף, עסוק מאוד בפיתוח ידע מבוסס בתחום הפרעת הקשב. "דרך לוטן" עדיין נשארה לי עמוק בחשיבה, ובשלב מסוים החלטתי לפנות למנכ"ל העמותה, מר ציון גבאי, ולבקש להיפגש איתו, לשמוע, להכיר, להבין. כתבתי מכתב למר גבאי ובאופן מפתיע ולא צפוי הוא התקשר אלי! למה מפתיע ולא צפוי? תראו… מר גבאי כיהן בשורת תפקידים בכירים באגף החינוך והנוער בג'וינט ישראל, ניהל את עמותת עלם, את הקרן לידידות ועסק לא מעט בתחום ילדים ונוער בסיכון. לא חשבתי שאדם כל כך בכיר יצור קשר בעצמו, אבל זה קרה. קבענו לשבת לארוחת צהרים כי רציתי להבין יותר. הפגישה הייתה מעולה. בעקבותיה הייתה פגישה נוספת ולאחריה מר גבאי הציע לי להצטרף אליו לפגישות באזור הערבה. טוב… המנכ"ל מציע להצטרף, אז זו הזדמנות מעולה להכיר לעומק.
לפני שנספר לכם על החוויה, זו הזדמנות מעולה לספר קצת על "דרך לוטן"
עמותת דרך לוטן פועלת להנצחתו של סגן לוטן סלוין ז"ל, אשר נהרג במהלך משימת חילוץ פצועים במלחמת לבנון השנייה. פעילות העמותה משלבת את שתי תשוקותיו הגדולות, האחת הינה האהבה למדבר ולשטחים הפתוחים והשנייה הינה הרצון שלא מומש לעבוד עם בני נוער בסיכון. עמותת דרך לוטן הוקמה במטרה להעצים בני נוער בסיכון באמצעות שיטת Wilderness Therapy- שיטה המשלבת את יתרונות המסע בטבע, הלמידה החוויתית והפסיכותרפיה. שיטת Wilderness Therapy קנתה לה שם בעולם כאפקטיבית במיוחד בטיפול בנוער קצה ובקהלים נוספים. בשנת 2014 מצא מחקר, שהתקיים בשיתוף עם המרכז הבינתחומי בהרצליה, כי השיטה אפקטיבית ביותר בכל הקשור לקידום תהליכים טיפוליים בקרב בני נוער בסיכון. במסגרת הטיפול יוצאים בני הנוער למסעות הישרדות מאתגרים ומשני חיים, המסייעים להם בשיקום הערך העצמי, בבניית סולם ערכים אישי, בהעצמת תחושת היכולת ובפיתוח עמידות בפני לחצים חברתיים שליליים. יישום דרך הטיפול מבוטא על ידי סגל מקצועי מן המעלה הראשונה, המשלב מומחים בתחום הטיפול ואנשי מקצוע בתחום הפעילות האתגרית בשטח. המסעות מהווים כלי טיפולי ממדרגה ראשונה להאצת תהליכים טיפוליים חינוכיים, אשר בסופו של יום מהווים כלים מעשיים להשתלבות בחברה ובניית נתיב להצלחה אישית. בתום המסע, כאשר שבים הנערים והנערות למסגרותיהם, ניכר כי החותם המשמעותי שמותרים המסעות בלבם ובנפשם, באופן התמודדותם עם שגרת חייהם, כמו גם עם מצבי קיצון. עמותת דרך לוטן פועלת כדי להעניק לבני נוער הנמצאים בקצה הרצף כלים לפיתוח עוצמה אישית ובאופן ישיר לעצב את מסלול חייהם, תוך שימוש בערכיו ותפיסת עולמו של סגן לוטן סלוין ז"ל. במקביל להשפעה הישירה על בני הנוער, פועלת העמותה על מנת להנגיש את שיטת הטיפול בקרב אנשי החינוך והטיפול בישראל, באמצעות הכנס השנתי "אתגר במדבר", המתקיים מזה תשע שנים.
במשך יומיים הייתי בחום הקשה של הערבה. עד מהרה החום הגופני הפך להיות חום רגשי – חום חיובי שנובע מהעוצמה שראיתי. זכיתי להכיר לעומק את פעילות "דרך לוטן" ולפגוש אנשים מיוחדים. שני האנשים הכי מיוחדים שפגשתי היו איריס וגיל סלוין, הוריו של לוטן ז"ל, שגם אירחו אותי בביתם. זוג הורים מקסימים, נעימים, ערכיים, זוג הורים מיוחדים שרק מלראות אותם אפשר להבין איזו אבדה גדולה הייתה כאן. שמעתי את הסיפור של לוטן, שמעתי את הסיפור של העמותה, והתאהבתי. פשוט התאהבתי. ממה? מהעשייה השונה, המיוחדת, הערכית ופורצת הדרך.
נסעתי עם מר גבאי ל"כיסא של לוטן". זו אחת מנקודות התצפית הכי יפות שראיתי אי פעם. בראש המצפה עומד הכיסא של לוטן – כיסא הטנק שלו. בתוך הכיסא יש תא ובו מספר מחברות שמשתתפי המסעות, או "סתם" מבקרים כותבים. במשך דקות ארוכות קראנו מה שכתוב שם והלב לא מפסיק להתרגש. פטירתו של לוטן הובילה למפעל חיים שמציל נפשות רבות. איזו עוצמה זו הייתה לשבת שם, לקרוא, להסתכל, לנשום ולהתחבר.
משם נסענו לראות את השטח שבו הולכים להקים את "כפר דרך לוטן" – מרכז לאומי לטיפול בשטח. זה לא חלום, זו מציאות, מציאות שבקרוב תהפוך למוחשית. קבלתי הסבר מעמיק על התוכניות והלב, שוב, מתרגש. "הולך להיות כאן משהו עצום" אומר לי מר גבאי. "התוכנית היא למכינה לנוער בסיכון, מרכז למידה בתחום התערבות שטח, מסגרת לנערים, ועוד…".
משום המשכנו בנסיעה לכיוון "מעלה עקרבים" בשביל להסתכל מלמעלה על כל העוצמה הזאת. בדרך עצרנו, גבאי ואני, לקפה של בוקר והתחלנו לדבר לעומק על העמותה. שיתפתי אותו בכל התחושות וההתרגשות שלי, ואמרתי שאני כאן לכל מה שצריך. התוכניות התחילו לרוץ בראש, ואני מקווה שבקרוב גם יתממשו.
בינתיים קיבלתי החלטה עם עצמי – לעשות כל שביכולתי בשביל לצעוק את הבשורה שהמקום הזה מביא לעולם. חלק מזה זה לעזור להם בפיתוח המשאבים שכל כך חסרים להם. הקטע היפה הוא שהעמותה לא פוגעת בתהליך הטיפולי בגלל הקושי הכספי, שכן ברור לה שקודם כל מצילים נפשות, ואח"כ זה הכסף. בקשתי את רשותו של מר גבאי לצעוק את הסיפור, ולעשות את הכל בשביל לסייע בפיתוח המשאבים, והוא (לשמחתי הרבה) הסכים.
עמותת "דרך לוטן" היא בשורה עצומה לילדים, נערים וצעירים במצבי סיכון שבאמצעות השטח יכולים לשקם את חייהם. אני מבקש לפנות אליכם – תנו יד ותעזור לעמותה האדירה הזאת.
מוזמנים לצפות בסרטון שעשו על העמותה:
מוזמנים להכיר את הפעילות באתר: https://www.lotans-way.org.il/
מוזמנים להסתכל בעמוד הפייסבוק: https://www.facebook.com/lotansway
ואתם מוזמנים לדבר איתי ולחשוב ביחד איך עוזרים להם!
תודה לך ציון גבאי, תודה לכם משפחת סלוין, ותודה לך עולם יקר שהכרתי אתכם לעומק. בזכות אנשים כמוכם כיף לחיות, ובזכות אנשים כמוכם נערים רבים מצליחים לצעוד במסלול הנורמטיבי.
