בשנת 2009 נפטר אבא שלי היקר.
אבא נפטר מדום לב פתאומי אחרי שירות של 33 שנה בתפקידים מגוונים במשטרה. חבריו ידעו לספר את מה שאנחנו, הילדים ואמא, יודעים – איש מיוחד, שונה ב"נוף" המשטרתי, אדם ישר עם דרך ארץ, אדם שאין איש שלא כיבד והעריך אותו, אדם שידע להגיע ולכבד כל אדם באשר הוא.
אבא שלי נפטר בזמן שירותו במשטרה – הוא נפטר בזמן הגנה על ביטחון המדינה במסגרת תפקידיו הרבים שביצע, והלחץ הנפשי העצום שרק קציני משטרה יודעים להסביר אותו. אותו הלחץ של עמידה ביעדים, אותו הלחץ של להיות מודל לחיקוי, אותו הלחץ של לעמוד בכל התפקידים הרבים, אותו הלחץ של להיות אמין וישר בעבודה ולא לזוז אפילו לרגע מהקו הזה, אותו הלחץ (שגם עליו יודעים לספר קצינים רבים, שעד היום לוחשים לי את זה באוזן) שבו אתה עושה ועושה ועושה ועושה ועושה ועושה ועושה ולא תמיד מעריכים אותך. אבא שלי נפטר בגלל דום לב פתאומי, ביום שבת בצהריים, בגלל שעבודתו במשטרה הרגה אותו. אני בטוח שאם לא העבודה הזאת, אבא שלי היה איתי עדיין כאן, צופה איתי בסרטי זיכרון וחוגג איתנו את יום ההולדת של אמא שלי ביום העצמאות. אבא שלי, רגע לפני שהוא הלך, מרוב שהוא היה מסור לעבודתו, הוא לא הסכים להתפנות לבית החולים לפני שהוא מסדר את כל הדברים לקראת יום העבודה שצפוי היה להיות (ולא היה). אבא שלי לא זכה לראות אותי מקבל את תעודת ההצטיינות במש"צים, אבא שלי לא זכה לראות אותי מקבל את תעודת ההצטיינות בסוף כיתה יב', אבא שלי לא זכה לראות אותי מקבל את תעודת הפעיל המצטיין במשרד החינוך. המשטרה זכתה לראות הרבה את אבא שלי, בעוד שאני כמעט ולא. ולא כי אבא שלי לא רצה לבוא הביתה, ולא כי אבא שלי לא רצה לעזור לאמא לגדל אותנו, ולא כי אבא רצה ללכת עם חברים, ולא כי אבא עצלן. זה רק בגלל שאבא מסר את נפשו למערכת ששמה משטרה – עליה עוד נדבר בהמשך.
פטירתו של אבא שלי הובילה להקמת מפעל הנצחה שהציל (כן כן – הציל!) מאות ילדים ובני נוער, חלקם כבר מתחת לתחתית של הסיכון, שהחברה בחרה (ואני בכוונה אומר – בחרה!) להתעלם מהם ואח"כ לבוא אליהם בטענות. פטירתו של אבא שלי איפרה לי לעבוד יום ולילה למען אוכלוסייה שלמה שהוגדרה ע"י בית המשפט כ"לא ברי שיקום", וע"י מערכות הרווחה "לא רוצים טיפול", וע"י מערכת החינוך "לא רוצים ללמוד", וע"י ההורים "נמאס לנו, אין לנו כח" וע"י עצמם כ"אין לנו מה להפסיד ולכן נמשיך בפשע". פטירתו של אבא שלי הובילה להצלה של מאות מאותם ילדים ונערים כאלה. פטירתו איפשרה אפילו לעזור לנערים שהלכו ודקרו, גנבו, פגעו, הרסו, נשפטו, נענשו – והכל, אבל הכל, ברוח טובה, בונה ומקדמת ותוך מתן אפשרות לצאת לדרך חדשה. ולשמחתי, רובם המוחלט יצא לדרך חדשה ומרשימה.
אבא שלי חסר לי מאוד. אני חושב שאבא שלי לא היה מרוצה לראות את מה שקורה במדינה. אני חושב שאבא שלי היה יכול לעזור המון למדינה. אבל המדינה? עזבו…
אז האמת… אני לא צריך לחכות ל"יום הזיכרון" או "ליום האזכרה" בשביל "להיזכר". מהיום שלקחו את אבא שלי, אני לא נתתי לו ללכת. הוא איתי, הוא בליבי, הוא לא עזב. באמת. אני כל יום קם בבוקר (ולפעמים בכלל לא הולך לישון) ובוחר לעזור לאין ספור אנשים שמרגישים שהלכו לאיבוד – והרוב בהתנדבות מלאה, באהבה ומקצועיות. אני שמח לראות את כל האנשים שאני עוזר להם, אך האמת…. אני עושה את זה רק, אבל רק, בשביל להשאיר את אבא שלי איתי. ואת כל האנשים הרעים שיש בדרך
(וברוך השם יש לא מעט כאלה) אני פשוט מניח בצד (למרות שזה קשה) ופשוט מקשיב לאבא שלי שמסביר לי שיש אנשים שנולדו להיות רעים, ויש אנשים שנולדו להיות דפוקים, ויש אנשים שנולדו לראות איך להכפיש אנשים. אבל… אנחנו כאן בשביל לעזור גם להם, למרות שאת חלקתם, כאמור, אני בוחר פשוט להניח בצד.אבא שלי נתן לי הרבה מאוד כלים וטיפים. אחד מהם היה – לעולם אל תשפוט אדם, אדם תחליט בשביל אדם, ובדוואי אל תפגע באדם (גם לא מאחורי גבו) אם אתה לא יודע את הדברים עד הסוף, וגם אז – דרך ארץ. אל תקדם את ההצלחה שלך על חשבון אחרים, ואל תרדם למקומות הנמוכים שאנשים יכולים לרדת. זה אבא שלי. קצין משטרה אחר. קצין משטרה שהוא קודם כל – אבא.
אני אמשיך ללמוד מבחינה אקדמית את כל מה שאני יכול בשביל לעזור לאנשים (ובכך להשאיר אותו איתי), אני אמשיך לעשות את כל מה שאני טוב בו ובעיקר אני אמשיך להיות כאן ולא אתן לאנשים רעים להרוס. כי ככה אבא שלי היה, וככה גם אני הייתי ואמשיך להיות.
מוזמנים להדליק נר זיכרון לזכרו: https://lezichram.police.gov.il/main/nofel/41379
אבא, אתה איתי ואתה תמיד תישאר איתי.
יותם