היום בערב ומחר לאורך היום נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. נציין את זכרם של הרג 6 מיליון יהודים שבזכותם אנחנו כאן.
האמת שמעבר לעובדה שמדובר על יום עצוב מאוד בגלל הרצח ההומני, הוא גם עצוב מעוד בחינה: הוא עצוב בגלל שלא ברור לי למה מציינים אותו רק פעם בשנה ולא בשגרת היום שלנו. הוא גם עצוב כי יש לי תחושה שאנחנו כחברה שוכחים את ניצולי שרידי השואה (ונזכרים בהם ביום זה), והוא בעיקר עצוב כי יש תחושה שאנחנו, עם ישראל, מתאחדים ומתאגדים לרוב כשיש אירועים עצובים או אסונות, וביום יום שוכחים את ההתאחדות וההתאגדות הזאת ומתנהגים אחד לשני כמו "הישראלי המצוי". הלוואי שנזכור כולנו שיש משמעות למילים שלנו, הלוואי שנזכור כולנו שיש משמעות ל"שיימינג" שלא פעם אנחנו עושים מבלי לדעת את הסיפור כולו (או יותר נכון יודעים אולי רק 10 אחוזים מהסיפור וחושבים שיודעים הכל) ואז אנחנו יוצרים לאדם השני סוג של "שואה אישית" שהוא פשוט לא יכול להתגונן מפניה – כן, ממש כך.
אני הייתי רוצה שאת יום הזיכרון לשואה ולגבורה נציין גם בטקסי זיכרון, אבל גם בשינוי ההתנהגות שלנו, החברה הישראלית בכללותה, שבוודאי ניצולי ושרידי השואה, וגם ששת מיליון אחינו שמסתכלים עלינו מלמעלה, ישמחו לראות. הם (הניצולים והאחים שלמעלה) בוודאי עצובים לראות איך אנחנו מתנהגים אחד לשני – לא זו ארץ ישראל שהם היו רוצים לראות, אני בטוח.
"לזכור ולעולם לא לשכוח" לא צריך להיות רק "סיסמא" יפה לשלט שעל הבמה או בפוטס בפייסבוק. הוא חייב להיות במעשים, שהמעשה הראשון הוא אהבת חינם, כבוד הדדי ואפס ביצוע "שיימינג" ועשיית רע לזולת.
ליבי כל הזמן עם השורדים והאחים שלמעלה,
יותם
