אתמול זכיתי להציג בכנס הארצי של הנהגת ההורים הארצית. הכנס התקיים בנוכחות שר החינוך, מנכ"ל המשרד, יו"ר השילטון המקומי, יו"ר הסתדרות ההורים, יו"ר הנהגת ההורים, בכירים ואורחים רבים ומיוחדים.
אתמול הצגתי את הנושא הכואב של הקשר של הורים לילדים עם הפרעת קשב ומערכת החינוך. קשר שלא פעם כולל אכזבות, תסכול, משברים. הצגתי גם את ממצאי הסקר שבוצע לקראת כנס זה אודות חוויית ההורות לילדים עם הפרעת קשב בתקשורת עם מערכת החינוך. הנתונים לא מעודדים. מאמר יצא בקרוב.
במסגרת הצגת הדברים הזמנתי את אליענה פליישר – אמא לחמישה (!) ילדים עם הפרעת קשב, בשביל לספר על התחושות שלה בהתמודדות עם מערכת החינוך. אליענה כיום סטודנטית שלי בתוכנית ההכשרה "בקיי-שב" (תוכנית ההכשרה הראשונה בישראל בתחום הפרעת הקשב והתנהגויות סיכוניות, המכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע).
הקהל התחבר מאוד להצגת הדברים, לא מעט הזילו דמעה, והזמן הסתיים רצו עוד. לא מעט הסבירו שזה נושא כל כך חשוב, ובעיקר שהתוכן הועבר בגובה העיניים ובצורה מאוד ברורה שגם גרמה להתחבר ולרצות לשנות. בסיום ההרצאה מצאתי את עצמי עומד קרוב לשעה ושומע את התסכול הרב של הורים. אם חשבתי ששמעתי כמעט את הכל, מסתבר שלא שמעתי כלום. הסיפור הכואב ביותר היה של אמא שפנתה אלי ולא הפסיקה לבכות. סיפרה שהייתה ילדה קטנה עם בעיות בריכוז. בית הספר הזמין את ההורים הרבה פעמים וכל פעם אחרי פגישה כזאת, הייתה חוטפת מכות מההורים בבית על זה שהיא לא מרוכזת. סיפרה לי שהיא הביאה לעולם ילד אחד וגם זה אחרי מחשבה רבה. ולמה? כי פחדה שיהיה לה ילד עם הפרעת קשב ושהוא יסבול כמו שהוא יסבל. כמה קשה לשמוע! האמא סיפרה לי שאכן הילד שלה עם הפרעת קשב, ושהיא משקיעה בו את כל מה שההורים שלה לא השקיעו. נסתי להסביר לה שאני מאמין שההורים שלה פשוט לא ידעו ולכן הגיבו כך, והיא אמרה שזה לא משנה – הטראומה לא תעבור. היא צודקת.
אני מקווה שהצגת הדברים שלי ושל אליענה פליישר אתמול תזיז כמה דברים. בקרוב מאוד נקיים מפגש "זום" שבו אליענה ואני נציג את הדברים שהוצגו אתמול. מבטיח לעדכן בתאריך 
עד אז אני מבטיח להמשיך לעשות כל שביכולתי למען עולם ה – ADHD בישראל. עולם קשה, כואב שלעיתים גם לא מראה תקווה, לצערי.
אני מודה להנהגת ההורים הארצית שהזמינו אותי, ומבקש להודות להם על כל מה שעושים למען ההורים.
