נכתב ע"י יותם ויסקופ – אקדמאי בתחום החינוך המיוחד (התמחות בהפרעות התנהגות ולקויות למידה), מנחה מוסמך להורים לילדים עם הפרעת קשב וקשיי התנהגות (בוגר גישת "הוראה מתקנת הורית" בפיתוחה של ד"ר רונית פלוטניק, ובוגר גישת "הסמכות החדשה" בפיתוחו של פרופ' חיים עומר בבית החולים שניידר לרפואת ילדים), מאמן מוסמך בתחום הפרעת הקשב ולקויות למידה בגישה קוגנטיבית-התנהגותית, בוגר הכשרות להנחיית קבוצות לילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב ובעיות אלימות, בוגר קורס ביו-פדבק וכן בוגר השתלמויות מקצועיות נוספות ומגוונות בתחום הפרעת הקשב וקשיי התנהגות.
במשך עשור הובלתי את המרכז הקהילתי הגדול בארץ להתערבות רב מערכתית עם ילדים ומתבגרים בעלי הפרעת קשב, לקויות למידה והפרעות התנהגות. כמו כן העברתי עשרות סדנאות בנושא התערבויות עם ילדים ונערים אלו, בדגש על נערים עוברי חוק עם הפרעת קשב.
כיום אני עוסק בהדרכת הורים לילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב, קשיי התנהגות והתנהגויות סיכון. כמו כן אני שותף בתהליך הכשרה של מפעילי מבדק MOXO (כלי עזר ממוחשב בתהליך הערכה של הפרעת קשב), מוביל את מיזם FOCUS BOX ADHD – ארגז הכלים המקוון למיצוי יכולות של אנשים עם ADHD ומפעיל באהבה גדולה את מיזם "ZOOM על הקשב" – מתן ידע וכלים מקצועיים בתחום ADHD.
מה הקשר ליאנוש קורצ'ק אתם שואלים? תקראו עד הסוף ותבינו…
תראו, מי שמכיר אותי יודע שלדעתי הגישה הטובה ביותר להתערבות עם ילדים ומתבגרים בעלי הפרעת קשב, לקויות למידה וקשיי התנהגות היא התערבות הב מערכתית, כזו שכוללת שיתוף פעולה הדוק ומקצועי בין כלל הגורמים שעובדים עם הילד בדגש על ההורים ובית הספר. אחרי 10 שנות ניהול מרכז, שבבסיסו גישה רב מערכתית עם ילדים ומתבגרים בעלי הפרעת קשב וקשיי התנהגות, הבנתי שזה פשוט לא יכול לעבוד אחרת. אני באמת חושב שאין בעיה עקרונית שילד יקבל הוראה מתקנת באופן פרטי, שעות שילוב בבית הספר, טיפול תרופתי (ובתנאי שהוא צריך) וכו'… אבל כל עוד כלל הגורמים עובדים ביחד, בשפה משותפת ובעיקר במטרה משותפת.
גם כשניהלתי את המרכז, וגם כיום שאני עובד עם הורים לילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב וקשיי התנהגות, אני מקפיד שתהיה עבודה רב מערכתית שבה כולם מדברים ביחד בשפה משותפת, כולל אני כמנחה ההורים. קל זה ממש לא, אך זה בהחלט אפשרי. לא פעם ההורים אומרים לי "פניתי לבית הספר והם אמרו שאין בעיה, ישתפו פעולה, מה שצריך" אך לא פעם כשזה מגיע לידי ביצוע – יש קשיים.
על חשיבות העבודה הרב מערכתית, הקשיים בביצוע והדרך שלדעתי כדאי לעשות בעבודה רב מערכתית, אני הולך לדבר בהרצאה שתתקיים בתאריך 24.3.21 בשעה 21:00 במסגרת מיזם "זום על הקשב – מתן ידע וכלים מקצועיים בתחום ADHD, אבל היום אני רוצה לשתף אתכם בשתי סיטואציות שחוויתי בעניין של עבודה רב מערכתית. בואו נגדיר את הסיטואציות כך: "עבודה רב מערכתית מקצה לקצה". למה? מייד תבינו.
בשעות הצהריים השתתפתי בפגישה רב מערכתית שמתקיימת קבוע סביב נערה בכיתה י'. מדובר על נערה עם הפרעת קשב וקשיים נוספים שהוריה היקרים נמצאים אצלי בהדרכה ועובדים קשה מאוד (וגם מצליחים) בשביל להוביל את הבת היקרה לאפיקים של הצלחה ופריחה. אני עובד עם ההורים בגישת "הסמכות החדשה" (בפיתוחו של פרופ' חיים עומר) ובגישה של "לגדול אחרת" (בפיתוחה של ד"ר רונית פלוטניק). כמובן שהוכשרתי בשתי גישות אלו, ואת הידע והניסיון אני מעביר להורים. ובכן, התקיימה פגישה רב מערכתית שבסיופה פשוט עצרתי את הכל ואמרתי לעצמי "וואו! איזה יופי! תראה איך דברים זזים בצורה מרשימה ברגע שעובדים ביחד! מדובר על בית ספר רגיל (חשוב להדגיש – רגיל! לא חינוך מיוחד!) שמוגדר כהישגי. אני חושב שזה מעולה שיש גם בתי ספר כאלה ושכל ילד וילדה יכולים למצוא את בית הספר שעונה למטרות, לציפיות ויכולות. מבחינתי בית הספר הזה מהווה מודל לחיקוי לבתי ספר רבים שלעיתים טוענים "יותם, אנחנו מאוד רוצים לעזור לילד, אבל אנחנו בית ספר רגיל. אנחנו לא חינוך מיוחד. אין לנו את הכלים". אז תקשיבו… גם בית הספר מדובר הוא בית ספר רגיל, בית ספר הישגי, וזה בית ספר עם מלאאאא תלמידים. אבל בית הספר ישב והחליט לתפור תוכנית התערבות ייחודית לאותה הנערה על מנת שהיא תצליח. בית הספר החליט לרתום את מדריכת המתי"א שתשב עם הצוות ותסביר להם בצורה פשוטה, ממוקדת ומקצועית איך כדאי לעבוד עם הנערה. המחנכת, אשת חינוך בתחילת דרכה המקצועית, נרתמה לתת את כל מה שהיא יכולה למען הנערה (כולל שיחות טלפוניות קבועות, עמידה בקשר רצוף עם ההורים, חיבור בין המורים), בית הספר גייס "מורת שילוב" שמעניקה לנערה כישורי למידה בצורה מעוררת השראה, המחנכת פתחה קבוצת וואטסאפ ביחד איתי ו"מורת השילוב" על להתייעץ ביחד על דברים, מנהלת בית הספר מקפידה בצורה מדהימה (באמת!!) לקיים אחת לחודש פגישת זום על כלל הגורמים שקשורים לנערה על מנת שכולם ידברו ביחד, ההורים מיישמים כלים שבית הספר מעניק לנערה, ובית הספר מיישם כלים שההורים עובדים איתה, אנחנו מקיימים התייעצויות שוטפות ו…. הנערה פורחת! היום ישבתי על הכיסא שלי במשך שעה (מי שמכיר אותי יודע שאני לא יכול לשבת ולשתוק שעה) ואמרתי לעצמי שחבל שהפגישה הזאת לא מוקלטת כי מעבר לזה שהיא מרגשת ביותר, יש הרבה מה ללמוד ממנה. הינה… בית ספר רגיל, לא חינוך מיוחד, עם מחנכת בתחילת דרכה, מצליח לעשות עבודה רב מערכתית ומצליח להשתמש במשאבים הקיימים שיש בבית הספר ואז… אז הנערה פשוט מצליחה. כמובן שיש עוד דרך ותמיד יש על מה לעבוד, אבל אנחנו בדרך הנכונה ואני בטוח שכשהנערה הזאת תהיה בוגרת היא תזכורת את מערכת החינוך כחוויה חיובית, בונה ומעצימה, ובוודאי תעביר זאת גם לילדיה (מה שלצערי פחות קורה עם הורים בעלי הפרעת הקשב שזוכרים את המערכת החינוך בצורה לא כל כך נעימה). ברגע שבית הספר רואה את החשיבות שבעבודה עם ההורים והגורמים המלווים, וברגע שבית הספר מחליט "להפוך את העולם" בשביל הילד – זה פשוט עובד. וכאיש מקצוע בתחום אני רוצה להגיד שלא צריכים כאן המון משאבים או אנשי מקצוע סופר מדופלמים בשביל להוביל את זה לשם. צריך פשוט לתת כבוד להורים, לזכור את תפקידנו כאנשי חינוך, לחבר בין כלל הגורמים ולזכור שיש לנו את הזכות האמיתית להיות שותפים בעיצוב עתידו של הילד!
כמה שעות אחרי אני מקבל מייל מאמא אחרת שאני מלווה ששם כל מה שאני מנסה לעשות – זה פשוט לא עובד! מדובר על "כיתה מקדמת", עם הצהרות מכאן על לתאילנד, מדובר על מסגרת שלצערי הרב שם, אם לא נעשה שינוי משמעותי, זה פשוט ילך למקום רע. אני מניח שמי שמכיר אותי קצת מופתע שאני ככה כותב על "מערכת החינוך" כי אני מאלו שכמעט תמיד נותנים גיבוי, מראים להורים את האור שבקצה המנהרה, ובעיקר מנסים לעזור בכל דרך אפשרית כי באמת שיש המון בתי ספר שממש רוצים לעשות טוב ולהוביל את הילד להצלחה (למרות הפרעת הקשב) אך מתקשים מסיבות כאלה ואחרות, ואז אם יש משהו שאני יכול לתת – אז למה לא?! אבל במקרה המדובר עכשיו, זה פשוט לא עובד, וזה פשוט מרתיח. אפשר להגיד שבית הספר באופן מוגדר וברור מידר אותי ואת ההורים. אומנם כלפי חוץ יגידו "אנחנו בעד שיתוף פעולה עם ההורים", אך כלפי חוץ (לפחות תסתירו את זה…) הם עושים את הכל בשביל לא לערב את ההורים, להקטין אותם, ואתם יודעים מה… אני חושב שגם גורמים לסכסוך ומתח משפחתי קשה ביותר (וברשותכם לא ארחיב כרגע).
בקשתי מהאמא אישור לפרסם את המכתב שהיא שלחה אלי במייל. היא אישרה. כמובן שאני לא מפרסם את פרטי בית הספר או פרטים מזהים של הילדה, אך המכתב מדבר בעד עצמו. אגב, שאלתי את האמא האם היא מתכוונת לשלוח למנהל בית הספר? מפתיע (או שלא) – האמא אמרה "לא, אני מפחדת". תראו לאן הגענו… עצוב!
וזה המכתב:
הצעה לתיאום ציפיות בין הורים למורים…
אמנם אנחנו לא בתחילת שנה אך הייתי רוצה להעלות נקודת מחשבה לצוותי החינוך בנוגע ליחס שיתוף פעולה בין הורים למורים.
אם כל ההערכה הרבה שיש לי אליכם המורים (ויש לי הרבה!), הייתי רוצה לבקש שכל אחד יעשה חשבון נפש שלו עם עצמו בנוגע למושג של שיתוף הפעולה ביניכם להורים. האם יש שיתוף פעולה באמת הדדי – האם כאשר ההורה מקשיב ופועל לפי ההמלצות שלכם, וחוזר אליכם עם רעיונות שיעזרו לילד, או המלצות ממומחים שעובדים עם הילד (ומוכחים כבאמת יעילים) האם באמת יש הקשבה? או שהציפיה שלכם של שיתוף פעולה מתחילה ונגמרת בכך שההורה ימלא את הצד שלו של דאגה שהילד יכין שיעורי בית, וימלא כל המלצה של אבחון וטיפול – אך אין צורך לערב בין הטיפול לבית הספר?
אני מבקשת להפוך את המושג לשיתוף פעולה אמיתי – שבו יש משקל לשתי הצדדים, ושתי הצדדים לוקחים חלק פעיל בהקשבה וקבלה של רעיונות האחר. אני לא מבקשת קבלה מוחלטת – הרי כמו שאנחנו ההורים לא תמיד נקשיב ונפעל בדיוק כפי שאתם הייתם רוצים, אני לא מצפה שאתם המורים תקחו כל דבר שההורה יגיד ויסכים איתו לחלוטין. מה שאני כן מבקשת – זה קצת יותר הקשבה לצד שלנו ההורים. אם אנחנו מביאים לכם נקודת מבט אחר או שיטת עבודה אחרת שאנחנו למדנו להשתמש בו ורואים שהילד מגיב טוב מאד לשיטה הזאת – אנא, קחו רגע, תקשיבו, תחשבו האם זה דבר שיכול להיות ישים גם אצלכם, הרי לרוב אתם המורים שלחתם אותנו לאנשי מקצוע על מנת לעזור בחיפוש פתרונות ומענים לילד. האם לא כדאי לפחות לשמוע עוד דעה, גם אם היא נראית בהתחלה כמשהו שונה מהמוכר? האם לא כדאי ליצור מצב שבו כל הגורמים עם הילד עובדים בצורה אחידה, שפה אחת ברורה?
ואני לא מבקשת שתסכימו לכל דבר. אבל תקשיבו, תהיו פתוחים, תשאלו שאלות, ואם בסוף עדיין אין הסכמה – לפחות תכבדו את הדרך שלנו. אנא זיכרו – בסופו של יום אתה המורה עובד עם הילד שלנו שנה-שנתיים, אנחנו ההורים מכירים אותו ועובדים איתו לאורך כל השנים. הגורם הכי רציף אצלו – הוא אנחנו ההורים. ונכון, אנחנו לא מקצוענים, לא מדופלמים, לא מלומדים, אך אנחנו כן עושים כמיטב יכולתינו לעזור לילד שלנו. אנחנו מגייסים אנשי מקצוע אחרים על מנת לתת לנו כלים יותר טובים, הרבה מאד פעמים מגיעים לאנשים האלו בזכותכם המורים שדוחפים אותנו ומכוונים אותנו. אז נכון – אנחנו לא יודעים הכל , ועושים הרבה טעויות בדרך, אבל זהו בסופו של יום הילד שלנו והתהליך שכנראה אנחנו צריכים לעבור. (ואגב – לא לזלזל בכם, חס ושלום, אבל אין אדם שיודע הכל, וכולנו טועים לפעמים גם כאשר הכוונות שלנו הם הכי טובות בעולם).
כמובן, שיש מקומות שהדבר הזה מובן מאליו וגם אנחנו זכינו לעבוד עם צוותי חינוך כאלו ורואים את התוצאות בילדים עצמם! אך לצערי ישנם עוד מקומות שרואים בהתערבות כזו של הורה – "הורים מתערבים" ומבקשים מאד להשאיר הפרדה בין הילד בבית הספר לילד שבבית. הגיע הזמן שכולם ישכילו להבין שהילד לא "מתחלק" ככה ולא עובד ככה. חייבים ליצור אינטגרציה, שיתוף פעולה אמיתית, כבוד הדדי, ושפה משותפת בין כל הגורמים על מנת באמת לקדם את הילד.
ונקודה נוספת לתשומת לב המורים האידיאלים שבאים עם כוונות באמת טובות של "להכיר את הילד לבד בלי דעות קדומות" ולכן לא מוכנים לשמוע על הילד לפני תחילת השנה. ובכן מורה יקר/ה, הנה דוגמא אחת (מתוך רבות לצערי) הנותן קצת הסתכלות אחרת…. ילד שמתקשה מאד בלימודים, כיתות א-ב עוד איכשהו סחב, בכיתה ג כבר אי אפשר היה להתעלם מהקושי והוא זכה לקבל מורה שילוב. במשך שנתיים המורה הזה למד להכיר את הילד, את צורת הלמידה שלו, את החוזקות והחולשות שלו, והצליח לבנות תכנית התערבות שתמך בילד ונתן לו אפשרות להגיע להצלחות בבית הספר. והנה – בשנה הבאה, המורה הזה עזב את בית הספר, בנוסף נכנס גם מחנך כיתה חדש שלא מכיר את הילד ודוגל בשיטה הזו של לא לקבל מידע קודם (אפילו כאשר ההורה מנסה להסביר עוד לפני תחילת השנה כדי שתנאי השטח יהיו מוכנים לילד כבר בתחילת שנה). ומה קורה??? אחרי חודשים שהילד חווה שוב את הכשלונות והתסכולים שכבר הצלחנו להוציא ממנו, הוא כבר מתייאש וכל בוקר מוצא את עצמו "עם חום" או כל תירוץ אחר העיקר לא ללכת לבית הספר. רק אז, שפתאום הילד נעלם או שפתאום המורה רואה את הילד במצוקה נפשית, רק אז הוא פונה להורה וכמובן מתחיל בהמלצות כאלו ואחרות של אבחון, הדרכת הורים, טיפול רגשי וכו'.
ואני שואלת את עצמי – למה?!? למה לתת לילד ליפול שוב?!? הרי היה תוכנית עבודה ברורה ומוכחת שעובדת עם הילד!!!! אתה בחרת לא לשמוע ממקור המידע הכי מוסמך שקיים לגבי הילד! ולמה?? כי סה"כ אני "רק" אמא שלו….
קראתי את המכתב וליבי פשוט נחמץ. התקשרתי לאמא והמשפט הראשון שהיא אמרה לי "וזה עוד כלום, המכתב היה הרבה יותר קשה אבל מחקתי".