את רועי (שם בדוי) הכרתי כשהיה בכיתה ו'. מאז ועד היום אני מלווה את ההורים שלו במסגרת הדרכת הורים. למי שלא מכיר את המודל שלי – הוא פשוט אבל סופר משמעותי: אני לא מטפל בילד. אני מדריך את ההורים, והם אלו שעושים את העבודה איתו. למה? כי אני מאמין באמונה שלמה שההורים הם המטפלים הטובים ביותר של הילד שלהם. נקודה.
רועי הוא ילד עם הפרעת קשב, אבל כזה שכולם מכירים. אי אפשר לפספס אותו – בזכות או בגלל הפרעת הקשב שלו. הוא ילד היפראקטיבי נקי, אורגינל. שמח מהחיים, עושה צחוקים, רוקד, שר, לא יכול לשבת לרגע, חייב לדעת כל הזמן מה קורה סביבו. הוא נמוך קומה ביחס לגיל שלו (מאפיין קלאסי של היפראקטיביים אורגינלים), חכם בטירוף (עוד מאפיין מובהק), מסתדר עם כולם ובחיים לא משעמם איתו. הזמן היחיד שהוא בשקט? כשהוא הולך לישון…
אז רועי עלה לכיתה ז', והיום הוא מסיים כיתה ט'. שלוש שנים לא פשוטות בכלל בבית הספר.
אני מניח שכולכם מכירים את תוכנת ה"משו"ב". לדעתי? המצאה שיכולה לגרום לסכסוכים איומים בין ילדים להורים. בואו נגיד שההורים התחרפנו ממנו – והוא חרפן אותם. אמא שלו הייתה מקבלת בממוצע 5 עד 8 צפצופים של המשו"ב בשעה! "רועי הפריע", "רועי יצא", "רועי שר", "רועי דיבר", "רועי אכל". רועי, רועי, רועי.
באותה הנשימה, הצוות תמיד סיפר שהם מאוד מאמינים בו ואוהבים אותו. כי הוא כזה – אחד שכולם אוהבים. בכל פעם שההורים היו מדברים איתו, הוא היה אומר שהמורים "מחפשים אותו" (סימן היכר נוסף להיפראקטיבי אורגינל שמסרב לקחת אחריות ובאמת לא רואה איפה הבעיה), וגם עונשים לא ממש עזרו כאן. מה שכן, הילד מת על בית הספר. לא מוכן לוותר על אף יום. אוהב את החברים, רוצה להיות איתם, לא מפספס דקה איתם. הוא חבר באמת טוב…
הרגע שבו האיומים פגשו את ה"אפקט ההיפראקטיבי"
ואז מגיעים לקראת התיכון. רועי וההורים מוזמנים לפגישה, ומקבלים הודעה מפורשת וחד-משמעית מההנהלה: "אנחנו לא מוכנים לקבל אותו לתיכון אם הוא לא משנה התנהגות".
כבר ראינו שאיומים לא באמת עובדים איתו. אבל מי שמכיר ילדים היפראקטיביים באמת, יודע סוד אחד גדול: ברגע שהם מקבלים החלטה בעצמם – אבל החלטה פנימית, שבאמת חשובה להם, לא כי איימו עליהם, לא כי נתנו להם שוחד ולא כי לחצו עליהם, נטו החלטה שלהם כי הם רוצים – הם יתנו את ה-150 אחוז הצלחה שלהם. וזה בדיוק מה שהיה כאן. רועי החליט שהוא עושה שינוי. הוא לקח את עצמו בידיים.
מזה ארבעה חודשים, רועי לא קיבל אפילו הערת משמעת אחת במשו"ב או מהמורים. שמעתם נכון? אין יותר טלפונים להורים, אין פגישות נזיפה. כלום! אני כבר הייתי בטוח שיש תקלה טכנית באפליקציה של המשו"ב. עשינו בדיקה – הכל תקין. הבן אדם פשוט "הפך את עורו" ושינה את ההתנהגות. רגוע, לומד, שקט, מתפקד. אין בעיות משמעת, אין צפצופים של הפרעות, שום דבר!
ההורים עשו בדיקה עצמאית עם מורים ועם ילדים בכיתה, והתשובה הייתה מדהימה: שיפור מטורף. אגב, כל זה קרה ללא "עזרה" של טיפול תרופתי. נטו החלטה שלו. זה אפקט מאוד מוכר אצל היפראקטיביים.
השתיקה הרועמת של המערכת
וואלה, הייתי בטוח שבית הספר יפנה להורים ויגיד להם "איזה שיפור מדהים". הייתי בטוח שיתנו לו מילה טובה.
חברים – כלום ושום דבר!!!
לא המנהלת (שלא הפסיקה לאיים עליו), לא היועצת (שלא הפסיקה לדבר עם ההורים), לא המחנך (שאמר שאין לו כבר כוח לפגישות כאלו) – אף אחד! וואלה, הייתי מצפה שיצרו קשר עם ההורים, יגידו שהם רוצים לפרגן לו, לפחות מילה טובה… כלום. השבוע היה טקס סיום כיתה ט'. באמת שהייתי בטוח שמישהו יפנה להורים ויזרוק מילה – כלום!!
אתם יודעים מה? אני מחזיק את הראש ובעיקר כועס.
אני באמת חושב שזה נכון שבית הספר פונה להורים כשיש בעיות (למרות שבמקרה של רועי, היו פונים להורים גם במקרים שלאחר בדיקה מעמיקה התברר שהוא בכלל לא קשור. לפעמים התנצלו ולפעמים לא). הילד הוא של ההורים והם צריכים לדעת. אבל אני גם חושב שבית הספר יכול לפנות להורים, להביא אותם לפגישות ולכתוב מכתבים גם כשיש דברים טובים! ובטח כשיש ארבעה חודשים של עבודה מעולה מצד רועי! אפשר לפרגן לו! אפשר לחזק אותו! ובעיקר – אפשר לתת קצת גאווה, נחת ותקווה להורים.
כשביקשתי מהאמא לבדוק מדוע אין אפילו הערה טובה אחת במשו"ב, היא חזרה אליי עם תשובה שפשוט זיעזעה אותי: מנהלת בית הספר נתנה הנחיה להפסיק עם "מילה טובה" במשו"ב. דרשתי ממנה לבדוק שוב – היא בדקה, וזו התשובה. באמת שאין לי מושג למה להפסיק את זה, אבל זה לא פחות מאכזרי. כמובן ההנחייה הייתה לכל בית הספר ולא רק לרועי.
ההורים שלחו אליי את סרטון נאום המנהלת בטקס סוף השנה. בואו נגיד שיש פער של 180 מעלות בין ההצהרות בנאום לבין המציאות בשטח. המשפט שהכי תפס אותי שם היה: "אנחנו רואים את ההתקדמות של כל ילד ומחזקים אותו". חחחחחח כן, ממש. אם לא לחזק פריצת דרך כזאת, אז מה כן?
השיעור האמיתי
כשאמא של רועי פנתה אליו ואמרה שהיא רוצה לפנות לבית הספר, רועי עצר אותה ואמר שלא צריך. הוא אמר שעשה את השינוי הזה בשביל עצמו, ולא בשביל אף אחד אחר. האמת? הוא צודק, וכל הכבוד לו על הבגרות הזו.
ועדיין… יש כאן שיעור רציני מאוד לבית הספר. לא לבוא רק בטענות (מוצדקות אשר יהיו), אלא לדעת לראות גם כשיש הצלחות. גם אם זה קשה להודות בהן וגם אם אין זמן – המערכת חייבת להבין שהיא לא עוסקת כאן בתוכנות של משו"ב, לא בציונים ולא בקשקושים. המערכת חייבת להבין שהיא עוסקת כאן בדיני נפשות! ואם מישהו שם לא מבין את זה – זה הזמן לעזוב ולעבור לעבודה אחרת.
כל הכבוד לרועי ולהורים שלו על העבודה המושלמת שלהם. רועי עוד יגיע רחוק מאוד. הוא אחד הנערים היותר מיוחדים שפגשתי!
הורים יקרים, הסיפור של רועי מוכיח משהו אחד מעל לכל ספק: השינוי האמיתי לא מגיע מאיומים של המערכת, והוא לא צריך את האישור שלה. הוא מתחיל בבית, שלכם, ובהחלטה הפנימית של הילד שלכם. אל תיתנו למשו"ב או לחוסר הפרגון לכבות אתכם.
