החיפוש אחר "בית הספר המושלם" לילד עם ADHD: למה הוא לא קיים, ומה באמת התפקיד שלכם?
יותם ויסקופ
אחת השאלות הנפוצות ביותר שאני שומע בחדר העבודה שלי ובמפגשי הייעוץ שאני מעביר להורים בהתנדבות, כמעט מדי שבוע, היא השאלה: "לאיזה בית ספר כדאי לרשום אותו?". הורים לילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב מוצאים את עצמם במסע מורכב אינסופי, עוברים בין ימים פתוחים, מתייעצים בקבוצות פייסבוק, ומחפשים בנרות את המוסד החינוכי הזה – "בית הספר המותאם". המקום שבו יבינו את הילד שלהם, יכילו את האימפולסיביות שלו, את ההיפראקטיביות שלו וידעו בדיוק איך להצמיח אותו.
אני רוצה להניח את האמת על השולחן, גם אם היא לא פופולרית: לדעתי ומתוך ניסיוני העשיר בשטח, אין באמת דבר כזה "בית ספר מותאם להפרעת קשב".
יתרה מכך, המרדף הזה אחר המוסד האידיאלי הוא לעיתים קרובות הסחת דעת מהדבר החשוב באמת. כאיש חינוך מיוחד מומחה בתחום וכמי שמלווה משפחות רבות, אני רואה שוב ושוב שהמפתח להצלחה של הילד לא נמצא בידיים של המנהלת, המחנכת או הסייעת, אלא בראש ובראשונה בידיים שלכם – ההורים.
המערכת לא יודעת, וזה לא התפקיד שלה
בואו נודה על האמת: מערכת החינוך הנוכחית, עם הכיתות העמוסות והדרישה לאחידות, לא באמת יודעת לעבוד עם אוכלוסיית ה-ADHD. זו לא ביקורת צינית, אלא תמונת מצב ריאליסטית. המערכת בנויה על סטנדרטיזציה, ואילו הילד עם הפרעת הקשב הוא התגלמות האינדיבידואליות, היצירתיות והשונות הנוירולוגית. לצפות ממערכת בירוקרטית גדולה להתגמש בדיוק לפי הצרכים המורכבים של הילד שלכם, זו ציפייה שמובילה לאכזבה, ועוד לא דברנו על המחסור בהכשרה אפקטיבית ואמיתית בתחום.
אבל כאן מגיע הטוויסט: אני מאמין שזה גם לא בהכרח התפקיד הבלעדי של בית הספר. בית הספר הוא זירה חברתית ולימודית, הוא עוד תחנה ברצף החיים של הילד, אבל הוא לא הקליניקה הטיפולית שלו. הציפייה ששעות שילוב בודדות או טיפול רגשי בתוך בית הספר (לרוב על ידי מטפלים מתחילים או עמוסים לעייפה או שלא באמת מבינים ויודעים לעבוד בתחום הפרעת הקשב) יפתרו את הבעיה, היא אשליה!
ההורה כמנהל התיק (Case Manager)
אז מה הפתרון? שינוי תפיסה. במקום לחפש מי "יציל" את הילד בבית הספר, אתם צריכים להיכנס לתפקיד מנהלי הטיפול. ההורה לילד עם ADHD חייב להפוך לאיש המקצוע הכי טוב עבור הילד שלו. אף אחד לא מכיר את הילד שלכם כמוכם. אף מורה, מוכשרת ככל שתהיה, לא תדע לזהות את הניואנסים הדקים של הילד כמו שאתם יודעים – אם רק תקבלו את ההדרכה הנכונה.
כאשר הורים לוקחים את המושכות לידיים, הם מפסיקים לחכות שבית הספר ידווח להם על בעיות, ומתחילים להנחות את בית הספר כיצד לפעול. הורה שיודע לנהל את הפרעת הקשב של ילדו ידע לבוא למורה ולומר: "כשהוא מתחיל לזוז בכיסא, זה סימן שהוא צריך הפסקה יזומה, לא נזיפה. הנה הדרך שבה אנחנו עובדים איתו בהצלחה בבית, ואני מבקש ליישם את זה גם כאן". במצב כזה, אתם הופכים למקור הידע ולעוגן, ובית הספר הופך לזרוע ביצועית שמסתייעת בכם.
"אתגר" הסייעות (המשלבות)
לדעתי, אחת הטעויות הנפוצות ביותר בניהול הטיפול בתוך בית הספר היא ההסתמכות על סייעות (משלבות). אני רוצה להיות ברור: הסייעות הן לרוב נשים נפלאות, עם לב ענק ורצון אמיתי לעזור. אבל, וזה אבל גדול, הן אינן נשות מקצוע טיפוליות בתחום הפרעת הקשב.
ילד עם ADHD זקוק לכלים להתנהלות עצמית, תפקודים ניהוליים, לוויסות ולפיתוח מסוגלות. כאשר מצמידים לו סייעת שאין לה הכשרה מקצועית ספציפית ומעמיקה בהפרעת קשב, נוצר לעיתים קרובות נזק סמוי. הסייעת עלולה להפוך ל"קביים" של הילד – היא מזכירה לו להוציא מחברת, היא מרגיעה אותו לפני שהוא מתפרץ, היא מתווכת לו כל אינטראקציה חברתית.
התוצאה? הילד לא לומד לנהל את עצמו (אם בכלל משתף פעולה עם הסייעת). הוא מפתח תלות. גרוע מכך, נוצרת סטיגמה חברתית של הילד ה"צמוד", זה שיש לו "שומרת ראש" כמו שלא פעם שמעתי מילדים. כדי לעבוד נכון עם ילדי ADHD נדרש איש מקצוע שיודע מתי להתערב ומתי לקחת צעד אחורה כדי לאפשר לילד להתמודד, להיכשל וללמוד. סייעת עם "לב ענק" אך ללא כלים, עלולה מתוך רצון טוב לחנוק את העצמאות של הילד וליצור בעיות התנהגותיות שנובעות דווקא מהנוכחות האינטנסיבית שלה. בהזדמנות נשתף אתכם באין ספור מקרים שהגיעו ממש למצב שהילד מרביץ לסייעת שבאמת הגיעה לעזור לו, אך יצא הפוך.
תיאור מקרה: אור והסייעת ה"צמודה"
כדי להמחיש זאת, אספר לכם על אור (שם בדוי), ילד בן 10, חכם בצורה בלתי רגילה, שאובחן עם ADHD משולב (היפראקטיביות וקשב). ההורים של אור, מתוך דאגה עמוקה, נלחמו בוועדות כדי להשיג לו סייעת צמודה. הם ממש אפשרו אבחנה של "חרדה מורכבת" בשביל לקבל את הסיוע. לדעתי זו פעולה גרועה מאוד – לתת אבחנה לא נכונה בשביל לקבל סיוע כזה או אחר.
הם קיבלו את מבוקשם. לבית הספר הגיעה רחלי (שם בדוי), אישה חמה ומסורה. רחלי ישבה ליד אור בכל שיעור. כשאור חלם, היא הקישה לו בעדינות על השולחן. כשאור רצה לקום, היא סימנה לו לשבת. בהפסקות, היא תיווכה בינו לבין חבריו: "אור לא התכוון לדחוף, תשחקו איתו".
אחרי חודשיים, ההורים הגיעו אלי לחדר העבודה מיואשים. "המצב רק מחמיר", הם אמרו. אור התחיל לסרב ללכת לבית הספר. בכיתה הוא הפך לאגרסיבי כלפי רחלי, צעק עליה "תעזבי אותי כבר!", והילדים בכיתה התחילו להתרחק ממנו כי הוא נתפס כ"תינוק של הסייעת".
הבעיה לא הייתה ברחלי, אלא במודל. אור, ילד שזקוק לתחושת שליטה ואוטונומיה, הרגיש כלוא. במקום ללמוד לווסת את הדחף לקום, היה מישהו חיצוני שעשה את זה בשבילו. הוא לא חווה את התוצאה הטבעית של מעשיו ולכן לא למד.
התהליך שעשינו היה דרמטי: ההורים למדו לקחת פיקוד. הם הנחו את בית הספר להפחית בהדרגה את המעורבות של הסייעת ולהפוך אותה ל"סמויה" יותר. במקביל, ההורים עבדו עם אור בבית על דרך התערבות ברורה, שבה הוא אחראי על התהליך בכוחות עצמו ולא בכוחות של אחרים (וכן, מי שעובד בתחום הפרעת הקשב יודע לעשות את זה). ברגע שההורים הפכו למנהלי הטיפול ושיחררו את אור מהתלות בסייעת, הביטחון העצמי שלו חזר, והאגרסיביות פחתה משמעותית. הוא לא היה צריך "למרוד" בסייעת כדי להרגיש קיים.
למען הסר ספק: אני מלא הערכה לסייעות, חושב שיש הרבה מה להיעזר בהן, אך לדעתי הדרך הנוכחית כפי שאני מכיר אותה, וכמובן אומר זאת בהכללה, היא פחות טובה לאוכלוסייה זו.
הכוח חוזר אליכם
החיפוש אחר המסגרת המושלמת הוא טבעי, אבל אל תתלו בו את כל יהבכם. אין בית ספר שיעשה את העבודה במקומכם. הילדים האלו זקוקים לגורמי מקצוע שיעבדו איתם, ולהורים שיודעים להוביל את הספינה.
כאשר אתם, ההורים, לומדים את הפרעת הקשב לעומק, מבינים את המנגנונים שלה ורוכשים כלים לניהול הילד – אתם הופכים לגורם המשמעותי ביותר בחייו. אתם תנחו את המערכת, אתם תסננו את אנשי המקצוע, ואתם תהיו אלו שרואים את הילד מעבר להפרעה. בית הספר הוא רק הרקע; אתם הבמאים.
אם בכל זאת צריך לבחור: חפשו פרטנר, לא מושיע
אז אם הסכמנו שאין "בית ספר מושלם" ושמערכת החינוך לא יודעת לטפל בהפרעת קשב, האם זה אומר שאין משמעות לבחירת בית הספר? בוודאי שיש. אבל במקום לחפש מקום שיפתור את הבעיות, עליכם לחפש פרטנרים אמיתיים.
כמנהלי הטיפול של הילד, אתם צריכים סביבה שלא תקשה על העבודה שלכם, אלא תשתף איתה פעולה. כשאתם בודקים בית ספר, אל תסתנוורו ממחשבים חדשים או מהבטחות על "הכלה". חפשו את חמשת הסימנים הבאים, שמעידים שבית הספר הזה יאפשר לכם להוביל:
1. גמישות מחשבתית (הקריטריון הקריטי): זהו המנבא החזק ביותר להצלחה. בית ספר שדוגל ב"אפס סובלנות" או בנהלים נוקשים ("אצלנו כולם יושבים בטקס, אין יוצא מן הכלל") הוא מתכון לפיצוץ. אתם מחפשים מנהלת ומחנכת שמוכנות "לעקם" את הכללים למען הילד. מקום שבו יגידו: "הנהלים הם כאלה, אבל בואו נחשוב יצירתי איך דני יכול להצליח בתוכם".
2. שפה של קושי, לא של אופי: הקשיבו טוב לאיך הצוות מדבר על תלמידים מאתגרים. בבית ספר שלא מתאים לכם, יגידו: "הוא חוצפן", "הוא עושה דווקא", "הוא אלים". בבית ספר שיהיה פרטנר טוב, ישתמשו בשפה מקצועית: "יש לו קושי בוויסות", "קשה לו לדחות סיפוקים". כשהצוות מבין שההתנהגות נובעת מקושי נוירולוגי ולא מ"רוע", הם יהיו פתוחים לקבל את ההנחיות שלכם במקום להעניש.
3. במות להצלחה (מעבר לכיסא ולשולחן): הילד שלכם הוא הרבה יותר מהפרעת הקשב שלו. בית ספר שבו המדד היחיד להצלחה הוא ציונים וישיבה שקטה של 45 דקות, יגרום לו להרגיש כישלון חרוץ. חפשו מקום שנותן מקום אמיתי לחוזקות אחרות: ספורט, הרכבים מוזיקליים, יזמות, גינה חקלאית או למידה מבוססת פרויקטים. הילד חייב מקום אחד ביום שבו הוא מקבל מחיאות כפיים, וזה לרוב לא יהיה בשיעור חשבון.
4. מרחב פיזי שמאפשר ויסות: ילדים עם ADHD, במיוחד אלו עם המרכיב ההיפראקטיבי, הם כמו סיר לחץ שצריך לשחרר קיטור. בית ספר צפוף, רועש וללא מרחב, מזמין חיכוכים. בדקו: האם יש חצר מרווחת? האם יש בבית הספר פינות שקטות? האם יאפשרו לילד ללכת ל"מקום מפלט" מוסכם (כמו הספרייה או חדר יועצת) כשהוא מרגיש שהוא עומד להתפוצץ, בלי שזה ייחשב לו כהברזה?
5. מדיניות "הדלת הפתוחה" לניהול ההורי שלכם: וזה אולי הכי חשוב: האם בית הספר מוכן ללמוד מכם? בתי ספר מסוימים ננעלים בעמדת "אנחנו אנשי החינוך ואנחנו יודעים". אתם צריכים בית ספר שבו המורה תגיד: "אני רואה שקשה לו, תנחו אותי מה עובד לכם בבית". אם יש נכונות לשמוע אתכם ואת המטפלים של הילד וליישם תוכנית עבודה שבניתם – זה המקום לרשום אליו את הילד.
הורים יקרים,
מרגישים אבודים? לא יודעים איך להתקדם? הילדים נמצא בטיפולים ואין התקדמות? מדריכת ההורים רק מקשיבה ולא מכוונת? אני כאן לרשותכם! מוזמנים להגיע למפגש ייעוץ – ללא תשלום, במקצועיות רבה ומכל הלב. לפרטים נוספים לחצו כאן.
