גם לנו, הקהילה, "הברגים הקטנים", יש סוג של אחריות על המצב המזעזע הזה בין היהודים לערבים, ואת זה אני מבין לעומק אחרי שטיפת הרכב שלי. וגם, מה אנחנו, הקהילה, יכולים לעשות? ולמה שווה להכיר את ארגון "כוכבי המדבר" כסוג של פתרון אפשרי לבעיה?

מאי 12, 2021
11:33 am
יותם ויסקופ

יותם ויסקופ – אקדמאי בתחום החינוך המיוחד (התמחות בהפרעות התנהגות ולקויות למידה), מנחה מוסמך להורים לילדים עם הפרעת קשב וקשיי התנהגות (בוגר גישת "הוראה מתקנת הורית" בפיתוחה של ד"ר רונית פלוטניק, ובוגר גישת "הסמכות החדשה" בפיתוחו של פרופ' חיים עומר בבית החולים שניידר לרפואת ילדים), מאמן מוסמך בתחום הפרעת הקשב ולקויות למידה בגישה קוגנטיבית-התנהגותית, בוגר הכשרות להנחיית קבוצות לילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב ובעיות אלימות, בוגר קורס ביו-פדבק וכן בוגר השתלמויות מקצועיות נוספות ומגוונות בתחום הפרעת הקשב וקשיי התנהגות.

במשך עשור הובלתי את המרכז הקהילתי הגדול בארץ להתערבות רב מערכתית עם ילדים ומתבגרים בעלי הפרעת קשב, לקויות למידה והפרעות התנהגות. כמו כן העברתי עשרות סדנאות בנושא התערבויות עם ילדים ונערים אלו, בדגש על נערים עוברי חוק עם הפרעת קשב.

כיום אני עוסק בהדרכת הורים לילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב, קשיי התנהגות והתנהגויות סיכון. כמו כן אני שותף בתהליך הכשרה של מפעילי מבדק MOXO (כלי עזר ממוחשב בתהליך הערכה של הפרעת קשב), מוביל את מיזם FOCUS BOX ADHD – ארגז הכלים המקוון למיצוי יכולות של אנשים עם ADHD ומפעיל באהבה גדולה את מיזם "ZOOM על הקשב" – מתן ידע וכלים מקצועיים בתחום ADHD.

אני מבקש לפתוח בתנחומי למשפחות ההורים בלחימה המאוד לא פשוטה שאנחנו נמצאים בה, ולאחל בריאות והחלמה מהירה לכל הפצועים. בנוסף, אני מבקש לאחל המון בריאות וכוח לצבא שלנו – הצבא הכי חזק, מקצועי וחכם שיש בעולם! אני בטוח שאם יתנו לצבא לנהל את המערכה, אנחנו נצא מזה מהר ואף חזקים יותר ממה שנכנסו.

ועכשיו תשמעו סיפור שקרה לי השבוע, ותשמעו איך הוא לדעתי מתחבר בדיוק לימי הלחימה ובעיקר תשמעו מה אנחנו, הקהילה, יכולים לעשות. האמת שרציתי לכתוב את הפוסט הזה כבר ביום שני שזה טרי, אך נכתוב היום.

אז ביום שני הלכתי לשטוף את הרכב שלי. גם את זה צריך לעשות מדי פעם. יש לי מקום קבוע שאני אוהב ללכת, בעיקר בגלל שעושים שם עובדה טובה ומהירה. אז כהרגלי נסעתי לשם, שאבו את הרכב ועכשיו צריכים להכניס לשטיפה. אוקיי… את הרכב שלי, את הרכב של זה שלידי ואת יתר הרכבים שוטף נער ערבי שהייתי נותן אולי גיל 13. הוא עובד קשה, תחת החום של 11 בבוקר. משהו לא הסתדר לי, משהו גרם לי לא לשבת בכיף ולחכות שהרכב יסיים את הפדיקור שלו, ומשהו גרם לי ללכת אליו ולשאול אותו בן כמה הוא. הוא ענה לי בעברית "משובשת" (אחרי הכל בטח שהוא ידע עברית… כל הלקוחות יהודים, ויש המון לקוחות) שהוא בן 13. צדקתי. שאלתי אותו אם הוא עובד כאן קבוע? כי לא ראיתי אותו בעבר. אמר שהוא עובד כבר כמה חודשים (חישוב מהיר שלי – חודשיים… כי לפני חודשיים שהגעתי לשטוף את הרכב הוא לא היה שם) וכל יום. שאלתי אותו לאט לאט ובסבלנות האם אין לו בית ספר? הוא אמר "חרא, מי ילך לבית ספר, צריך כסף". אוקיי… מפתיע… אבא שלו (בעל המקום ששומר על קשר טוב עם הלקוחות) ניגש אלי לשאול אם הכל בסדר? אני מרוצה? אמרתי לו שכן, רק "אני חייב לשאול אותך משהו קטן אחי". הוא ענה "דבר אחי". שאלתי אותו אם זה הבן שלו? אמר שכן. שאלתי אותו "למה הוא לא בבית הספר?", ענה שהוא ילד מופרע, לא רוצה ללמוד, לא מצליח ללמוד, עושה בלאגן, קורא וכותב על הפנים ו… (כמה צפוי) הוא לא מרוכז ועושה בלאגן. "לא צריך את בית ספר. שיבוא לעבוד, לעשות כסף. לא צריך בית ספר. הוא לא רוצה ללמוד? לא צריך. שיבוא לעבוד". אמרתי לו שמצד אחד אפשר להבין אותו כאבא – אם הוא לא לומד אז שיבוא לעשות משהו אחר (אני מניח שהוא בטח מושעה וכאלה), אבל מצד שני אמרתי לו "תשמע, זה לא פייר". שאל אותי "למה? תראה איך הוא עובד". שאלתי אותו "אפשר לענות לך באמת? לא תכעס עלי?", אמר "מה פתאום אחי, דבר איתי, אני רוצה לשמוע". ספרתי לו שבמשך למעלה מ- 13 שנים אני קשור לתחום של ילדים ובני נוער בסיכון. עצר אותי ואמר "כל הכפר שלנו בסיכון וזה לא אכפת לאף אחד". אמרתי לו "חכה רגע, תן לי להמשיך". עשה לי עם היד תנועה של "תמשיך". אמרתי לו "אני חושב שתפקידו של ההורה זה לדאוג שהילד שלו יקבל את הטוב ביותר ואת הכלים הטובים ביותר בשביל שהוא יגיע לגיל בוגר ויחליט מה הוא עושה עם החיים שלו". טוב… יצאתי קצת מפגר… הוא הגיב לי "נו, ומה נראה לך? גם אני (האבא) גדלתי ככה. אין מה לעשות". הגבתי לו "בוודאי שיש מה לעשות!", וכמובן שהוא שאל "מה?". אמרתי לו שאני חושב שאין ילד שלא רוצה להצליח, שאין ילד שלא רוצה להיות מוצלח, שאין ילד שלא רוצה להרגיש שהוא המתנה הגדולה ביותר להורים שלו, ושאין ילד שרוצה בגיל 13 לשטוף רכבים מהבוקר עד הלילה ולא להיות עם ילדים, לצחוק, לעשות קצת שטויות, ואפילו ללמוד. הוא הסכים איתי. הוא אמר לי "אצלכם היהודים זה אפשרי. אצלנו הערבים זה לא אפשרי. תלך לכפר ותבין". כאמור, יצאתי מפגר. חשבתי לעצמי "מה בעצם הסיפור שהוא מספר לי?" אוקיי… הוא מספר לי שפשוט אין לו מושג מה לעשות, וגם אם היה לו מושג אז… האם יש להם שם בכפר בכלל מענה כלשהו? שאלתי אותו "איזה עזרה יש לכם?" והוא אמר "אין". אמרתי לו "תקשיב. תיקח את המספר שלי (נתתי לו כרטיס ביקור שלי) ותתקשר אלי היום בערב. אני רוצה לחפש מענים ואני אדאג לך שהילד יכנס כמה שיותר מהר". הוא אמר לי "תיקח את המספר שלי" ועצרתי אותו באמירה "לא. אתה ההורה, אתה אחראי, תתקשר אלי. אני רוצה לעזור, אבל אתה מנהל את הסיפור כי זה הילד שלך". בשלב הזה הילד בא לשיחה. ראה שאנחנו מדברים איזה 20 דקות. שאל "מה קרה?". אבא שלו, באופן מרגש ביותר, אמר "הוא (אני) צודק. אתה לא צריך להיות כאן. אתה צריך ללמוד". הילד חייך (חיוך מיואש) ואמר "מה פתאום. חרא. לא הולך לשם". שאלתי אותו "למה חרא" והוא אמר דברים קשים. לא נכנס לזה עכשיו, אבל דברים קשים.

רגע לפני שאני יוצא מהמקום, ואחרי שהרכב שלי נקי (כאמור, אחלה של שירות יש שם), אני ניגש לנער הצעיר (ואני חושב – גם האבוד) ונותן לו טיפ של 50 שקלים (אגב, השטיפה עולה 25 שקלים). הוא היה בשוק. אמר לי "רגע, אני אלך להביא עודף". אמרתי לו שלא צריך. שיקח את זה ויזכור שיש כאן בן אדם שמאמין בו ורואה אותו ושילם לו בהתאם. אבל האמת שאותו בן אדם (שזה אני, אתם בטח מבינים) במקום מסוים "משמר" את התנהגותו של הילד שאולי (דגש על – אולי…) רואה שהינה הוא מקבל טיפ יפה על עבודה שקשה לי לראות שהוא עושה. אבל זה מה שהלב והראש שלי אמר לי לעשות.

יצאתי מהמקום והתקשרתי לשני חברים טובים. אחד הוא בעל תפקיד בכיר בעירייה והשני הוא מנהל עמותה שעוזרת לאוכלוסיות מוחלשות (גם בחברה הערבית). טוב. הופתעתי. אבל הפעם באמת הופעתי. וואלה… באמת אין להם מענה מקיף כמו שאני חשבתי שצריך. יש להם הוראה מתקנת, ויש להם קידום נוער, ויש להם "בריאות הנפש", אבל התור? אתם כבר מבינים לבד. שאלתי אותם מה אפשר לעשות בשביל שהוא יקבל עזרה? והינה התשובה המעצבנת "תגיד להם להירשם להמתנה". אבל חברה… זו המתנה שתבוא עוד שנה במקרה הטוב. והינה אנחנו משמרים לאותו הנער הצעיר את "חווית הכישלון" וה"ערך העצמי" הנמוך. לא טוב.

בואו נעלה את הדיון לרגע לרמה המקצועית – אקדמית. אין ספק שיש כאן נער צעיר בסיכון, ואין כאן ספק שאם ההורה שלו לא מאמין שהוא יכול להצליח אז הוא לא יצליח ולא משנה כמה יעזרו לו. הכלל (מבחינתי) הוא – אם ההורה שלך לא מאמין שאתה יכול, אז אתה לא יכול. זה הבסיס של פיתוח תחושת מסוגלות. ואז מה קורה? אותם החברה מתחילים לחפש משמעות לחיים, מתחילים לחפש תעסוקה, מתחילים לחפש תעסוקה ומתחילים לבנות את עצמם. הבעיה היא שברור שהדרך כאן על הפנים וברור לאן זה ילך.

לאן זה ילך אתם שואלים? אני יכול לספר לכם, אחרי לא מעט שנים בתחום הזה, שנער כזה נמצא בסיכון גבוה להיכנס למעגלי הסיכון השונים, ובכלל זה לעבריינות. ואם מדובר כאן על החברה הערבית, אז זה יבוא לידי ביטוי (לדעתי) במה שאנחנו רואים ברחובות היום. אני לא מדבר על הירי מעזה, אני מדבר על מה שקורה בתוך הערים המשולבות. אני באמת מאמין, בכל ליבי, שאם היינו משקיעים בהם רבע מסכומי הכסף שאנחנו משקיעים עכשיו בפעולות המשטרה, בפיצויים לנזקים, בגורמי רפואה בבתי החולים שצריכים לטפל בפצועים… אם היינו משקיעים רבע מהכסף הזה שיוצא על הבלאגן שהם עושים (ואני לא נכנס לדיון פוליטי!!) על החינוך שלהם, על הטיפול שלהם ועל התעסוקה שלהם – אני מאמין שהיינו מורידים באחוזים גבוהים מאוד את מה שקורה כאן היום, והיינו נשארים רק עם אחוז "נוער וצעירים בסיכון" כמו שיש בכל חברה.

נחזור לאותו הנער והאבא משטיפת הרכבים. ברור שהאבא רוצה וברור שהנער רוצה. אבל רצון זה טוב, מה עושים עם הביצוע? שני גורמים בכירים אומרים שאין באמת מה לעשות, והאבא אומר שאין מה לעשות. אז מה? נשאיר אותו שישטוף רכבים, ירגיש בעל ערך עצמי נמוך, יחפש משמעות ואז יתחיל לעשות בלאגן כי פשוט אין לו משהו אחר לעשות? עוד רגע נענה על זה. לא לדאוג.

אתם בטח רוצים לדעת האם האבא התקשר? תתפלאו (אני לפחות התפלאתי מאוד) – כן! הוא התקשר. "נו אחי, יש משהו?". ככה הוא פתח. עניתי לו "צודק, אין משהו מיידי, אבל אתה יכול להירשם להמתנה ואני אדאג לעשות את הכל בשביל שיקדמו את המענה". האבא צחק. אמר "מה נראה לך, אצלנו זה כמו אצלכם היהודים? עזוב. רק תראה שאני צודק. אני לפחות נותן לבן שלי עבודה כאן במקום שיסתובב ברחובות". אולי הוא צודק. לא יודע. אני כן יודע, כמי שעסוק מאוד בתחום של ילדים ונוער בסיכון, שהמצב הזה הוא אחד הגורמים המרכזיים (אולי אפילו ה-מרכזי) למצב שאנחנו נמצאים בו. אמרתי לאבא שאני ממש מבקש ממנו שירשם ויגיד לי אח"כ. שיתן לי הזדמנות. אני מחכה. יש לי הרגשה שהוא ירשם, וגם אם לא אז הוא בוודאי יראה את הפרצוף שלי בעוד חודשיים בשטיפה הבאה, ואז הוא יהיה חייב להגיד משהו (ואני מקווה שלא לראות שם את הילד שלו שוב בנסיבות אלו).

רציתי לכתוב את הפוסט הזה בסמוך לעניין אבל בגלל שאני דוגל ב"פרקטיות" ובמעשים, אז הלכתי לבדוק קצת מה קורה עם מענים לילדים ונערים במצבי סיכון בחברה הערבית, לפחות בירושלים. יאמר לזכות עיריית ירושלים שיש לנו כאן אגף חינוך מעולה (מנח"י) עם אנשי חינוך מעולים ולפי האתר של העירייה נראה שיש מענה כזה או אחר. הפנתי את האבא לאותו גורם בעירייה שבוודאי יוכל לעזור לו, ואפשר להגיד שלפחות נער ערבי אחד לפחות יקבל מענה (אם אכן הדבר יצא לפועל).

מה מבחינה פרקטית ומעשית אנחנו, הקהילה, יכולים לדעתי לעשות?

בואו נבין – אם נסתכל רק על הילד שלנו, ולא נסתכל על הקהילה כולה, זה בסוף יתפוצץ לנו בפרצוף. אני חושב שזו אחת הסיבות שהגענו למצב שבו אנחנו נמצאים כיום.
מנהלי מרכזי חינוך וטיפול – כולנו מדברים על חשיבות השילוב, שווים הזדמנויות, "האחר הוא אני", דו- קיום וכו'… בואו נעשה עם זה משהו. בואו ניקח את כל הידע המקצועי שיש לנו ונחשוב איך משלבים אותם, באופן אמיתי כמובן, במסגרות שלנו, ואם הדבר מסיבות כאלה ואחרות לא אפשרי (כמו למשל בעיות מרחק) אז בואו נראה איך אנחנו לוקחים את הידע הרב שצברנו ואיך מטמיעים ומעניקים גם להם. בואו ניקח אחריות ונרחיב את מעגלי ההשפעה שלנו.
הורים – לא כל הערבים רעים! לא כל הערבים מחבלים! לא כל הערבים רוצים את רעתם של היהודים! לא! לא! לא! בואו נסביר את זה לילדים שלו ולפחות נתחיל לעשות שינוי קטן עם הילדים שלנו. לא כל ערבי שעובר ברחוב צריך שנעשה לו איזה פרצוף שהוא יכול להבין ממנו דבר כזה או אחר. אני בהחלט מסכים שאם יש ערבים (ובכלל אנשים) שעושים לנו רע (כמו לנפץ חלונות של רכבים, לזרוק אבנים וכו'…) אז בהחלט צריך לטפל בזה ביד קשה (הרבה יותר קשה ממה שכרגע עושים), אבל זה לא מעיד על הכלל. וגם עם אותם ערבים שעושים את זה – אז בואו נזכור שייתכן ואם היינו משקיעים גם בחינוך, בטיפול ובתעסוקה שלהם, ייתכן שהמצב היה פחות נורא. אני באמת מאמין שזה תוצר של העבר והמציאות. אבל אני גם מאמין שהורים יכולים לייצר שינוי תודעתי לפחות עם הילדים שלהם.
רשויות – אני באמת חושב שצריך לפתח מענים גם לאוכלוסייה זו, ולא רק בעזרת עמותות ואנשים טובים (ואגב… בחיפוש אחר גורמי סיוע לאותו אבא ונער משטיפת הרכבים, הצלחתי לפגוש ברשת עמותות ואנשים מקסימים שרואים לנגד העיניים שלהם את טובת האדם, ולא אידיאולוגיה או גזענות). בואו נשקיע בהם בצורה שמתאימה גם לתרבות ההורית והמשפחתית שם שהיא קצת שונה מזו של היהודים. אני נזכר שבעבר חבר, בכיר ברשות מקומית מסוימת, אמר לי שיש כאלה שלא משלמים מיסים ולכן אי אפשר לתת להם מענה. מסכים שללא תשלום מיסים אי אפשר לתת מענה, בעיקר כי צריך כסף בשביל זה וגם כי אין דבר כזה "חד צדדי". זה חלק מלקיחת אחריות. אבל אני מציע גם שנעשה רגע חשיבה, שוב, סביב השאלה "מה הסיפור שהם מספרים לנו" והאם אותם אנשים לא משלמים מיסים כי הם מרגישים שהרשויות לא עוזרת להם? אני באמת לא יודע… אבל זה משהו ששווה לחשוב עליו.
ממשלה – אויי… ממשלה… קודם שתהיה כזאת…. כל אותם חברי כנסת (את חלקם אני ממש מעריץ) אני ממש מבקש מכם שברגע שתקום ממשלה (יקרה בקרוב???) תיישמו את כל מה שאמרתם לגבי הפסקת הפילוג והשנאה בעם. אני ממש מבקש שתבחנו להקים משרד חדש (ושרוצים אפשר… כמו שהקימו משרד לענייני מים ומשרד לענייני השכלה גבוהה) לענייני שילוב יהודים – ערבים. לא צריך באמת לעשות הפרדה. בישראל חיים ביחד, זו המציאות. תראו כמה כסף אתם (שזה בעצם הכסף שלנו האזרחים) משקיעים על טיפול בהפרות הסדר, טיפול בפצועים, תשלומי נזקים ועוד לא דברנו על הנזק התדמיתי והפסיכולוגי – אם נשקיע רבע מזה בשביל הטיפול המשותף – אני חושב שאנחנו נחסוך הרבה מאוד כסף. אני באמת חושב כך.
ומה ברמה המקומית / יישובית? אם יש יישוב יהודי ששכן עם יישוב ערבי אז זה הזמן לקיים מפגש, נטול פוליטיקה וגועל, של מנהיגי היישוב היהודי ומנהיגי היישוב הערבי, ולחשוב איך עושים מפגשי פיוס משותפים. הרבה פעמים השינוי האמיתי מתחיל דווקא מהמנהיגים המקומיים, אלו שלא פעם אנחנו סומכים עליהם. אני הייתי רוצה שהילדים היהודים יכירו את הילדים הערבים, שיכירו את התרבות, שיכירו את המנטליות, שיכירו שבסופו של יום כולנו בשר ודם, ובעיקר שיכירו שבאחריות ובהחלטה נבונה – הכל אפשרי. אני, כאמור, ממש מאמין בזה.

לסיום, ובשביל להראות לכם עד כמה אפשר לקחת "אוכלוסייה מורכבת" (שוב – מבלי להיכנס לסיבות!!) ולהפוך אותה ל"אוכלוסייה מצליחה ומובילה" אני מזמין אתכם להכיר את פעילות ארגון "כוכבי המדבר" בניהולו של מתן יפה שהקים תוכנית פורצת דרך לקידום מנהיגות בחברה הבדואית! תוכנית אשר לוקחת אחריות, מאחדת ומובילה את הנגב, ומחזקת את החברה הישראלית. הארגון הקים בית ספר תיכון למנהיגות, האגון הצליח להקים תוכנית חינוכית בלתי פורמאלית לשעות אחה"צ, הארגון הצליח להקים "חממה" למנהיגות ויזמות, הארגון הצליח להקים תוכנית פרוצת דרך להעצמה ולמנהיגות נשית, הארגון הצליח להקים תוכנית ליווי בוגרים, ובקיצור שימו לב למה כתב דיאב אל גלאבן, בוגר מחזור ב' של תוכנית "החממה" בארגון "כוכבי המדבר": "המשימה האמתית שלי היא להגיע למצב בו החברה הבדואית תהפוך לחלק מוכר, שייך, הכרחי ולגיטימי מהחברה הישראלית. חייבים לעשות שינוי מבפנים. לכן הצטרפתי לכוכבי המדבר". דבריו הם הוכחה לכך שהדבר אפשרי, דבריו הוא הוכחה לכך ששינוי מתחיל מהשטח עצמו. שווה לכם לקרוא על הארגון המדהים הזה, וגם ללמוד ממנו על השינוי האפשרי, באתר הארגון: https://www.desertstars.org.il/ . שווה לשבת איתם, ללמוד את "תורת העבודה" שלהם, לראות שזה ממש אפשרי, ופשוט לעשות בכלל החברה הישראלית. לא צריך באמת לשבור את הראש על תוכניות חדשות, בעוד שיש כאלה שפשוט עובדות בצורה יוצאת מן הכלל בשטח.